ים-יבשה – על גבולות ארעיים במחוז סלפית ובתוכנו

הפגנת המחאה ליד מאחז נוף אב"י באדמות סלפית בזמן שהמפגינים הפלסטינים מתפללים כמה מאיתנו יושבות במדיטציה

 

ביום ששי הצטרפנו להפגנה השבועית של תושבי מחוז סלפית מול המאחז שהוקם על אדמותיהם. אחרי ההפגנה נסענו אל דיר איסתיא וביקרנו שתי משפחות שחיילים פרצו בלילה.

אלנה מספרת:

ביום שישי האחרון יצאנו לאיזור סלפית בשומרון.
גם שם הוקם מאחז לא חוקי, שחולש על כרמי זיתים של פלסטינים ומונע כניסה לעבודת החקלאות החיונית. 

גם שם הגבולות נזילים, מזיגים – לתערובת אחת, שהיא הכיבוש .

על הכביש, שממנו נפרצה הדרך למאחז, מסומן כתם על הכביש, שמסמן את הירידה לשוליים. יותר שוליים מזה ונאבד את ה"סֶנְטֶר". אנחנו עוברים את הכתם וממשיכים עוד מעט עד הירדה על הכרמים. והטבע מסרב למחאה המתגבשת, ממשיך בשתיקתו היפה. 

כשאנחנו מגיעים לנקודת המפגש, החיילים בדיוק מסמנים בסס"ל גבול ארעי שאותו אסור יהיה לנו לחצות. משתתפי ההפגנה בשבוע שעבר, טוענים שהחיילים ירדו מסלעה אחת מטה. מכאן והלאה זהו שטח צבאי סגור, הם מהדקים דפים לבנים A4 שעליהם מתנוסס "אין מעבר" בשלוש השפות.

בראש שלי מתחיל משחק "ים יבשה" שהיינו משחקים ביסודי. כשאומרים "יבשה" חובה להימצא בצד הנכון של הקו . ומה קורה כשלא?
מי נפסל?

רגע לפני שמתחילים בתפילה – מבצבצת דמות של צעיר יהודי שהגיע מכיוון המאחז שעל ראש הגבעה, מאחורי החיילים. שטח צבאי סגור – כלומר, פתוח רק לא לכולם. 

תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז
תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז (צילום: אייל רוזין)

 

התפילה מתארגנת תחת השמש הקופחת . אני לא מבינה את המילים אבל המנגינה מתגנבת אליי למדיטציה, שבה אנחנו נוכחוֹת, בחמלה לכל הנמצאים – הפלסטינים נגזלי האדמה, החיילים נגזלי החירות והרבה חיים, שהיו יכולים להיות אחרת.
תפילת יום השישי שלי, לשבת של שלום. לחיים של חירות. 

בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור.
בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור (צילום: אייל רוזין)

 

המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.
המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.


אחרי ההפגנה המתפללת, או התפילה המפגינה, אנחנו נוסעים למשפחה של סעיד. סעיד תושב דיר איסתיא, שכל השנים פועל למען חיים טובים לילדיו. הוא מנסה שוב ושוב להקים מחדש את הכרם שלו שישראל עקרה לפני כמה שנים, עובד במכולת האיזורית. עודר אהבה, קוצר תקווה. 
עכשיו, בנו עצור. במקום   מילות הסבר, החיילים כיוונו רובים  לראשו ב 3:20 לפנות בוקר והילדים בכו במיטותיהם. 

התיישבנו לשמוע את הסיפור על המעצר בשלישי בלילה. הבית עוד המום מטלטלת החושך והוא מגולל את הסיפור בעברית. מדי פעם בנו הקטן מתבונן בו. מדי פעם יוצא. אישתו מצטרפת בשלב מסוים ומשתפת במילים בשפה הערבית ובעיניים בשפת הלב.
הם ישנו כולם – הוא ואישתו ובנותיהן ובניהם- כשלפתע התעוררו ומעליהם קבוצת חיילים, אוחזים ברובים ומסמנים שששששש עם האצבע על הפה. 

הגבולות נחצים בשקט . ים יבשה ים. 

במצולות עולים קולות של ילדים בוכים בחדר אחד, עצורים עם חיילים שותקים. 
בחדר השני – בתו צועקת "אבא!" והוא לא יכול לגשת.
מישהו מצלם. נשים ללא חיג'אב, בלבוש שינה והצעקות לא עוצרות את החודרנות.
החיילים מחפשים את הבן. הוא יוצא מחדרו, נוכח, לא מתנגד. 

אני מקשיבה, מתפללת ליבשה, לאפשרות אחרת. מיואשת. 

והגאולה דווקא מסעיד, שמספר על כמה ימים קודם לכן, בואדי קנה, כשהוא צילם את ילדיו מתרחצים בנחל עם ילדי מתנחלים והשחוק מתגלגל. הוא זה, שמזכיר, שאפשר אחרת. 
אני יוצאת מהמפגש מטולטלת מהחיים המקבילים אליי, ומכירת תודה על האפשרות להיות נוכחת בסבל, כמו שהוא. מבלי לברוח. 

תוהה לעצמי-
איפה הגבול?

 

 

משפחה אחת שלושה סיפורים

נוהל 1

משפחה פלסטינית אחת. אין בה שום דבר יוצא דפן זולת העובדה שפעילים שלנו מכירים אותה. והנה במהלך ארבעה חודשים ישראל מנעה מאבי המשפחה מלהגיע לעבודה בגלל שאחותו חלתה בקורונה, אחת הבנות נאלצת להסכין עם מעצרו של בן זוגה עימו התחתנה לא מזמן ומבת אחרת נשלל היתר העבודה בגלל תלונה שגם המשטרה מסכימה שהיא תלונת שווא. משפחה אחת ושלושה סיפורים קטנים שממחישים שגרה נטולת דרמות תחת הכיבוש. הסיפורים הללו ממחישים גם עוד דברים – את העמידות הנפשית המדהימה של פלסטינים וגם את הדרכים שבהן ישראלים וישראליות יכולות לפעול בהצלחה בסוגיות שמשפיעות על חייהם של מיליוני אנשים שחיים כאן.
התיעוד שלהלן מציע גם דרך להצטרף ולתמוך בעשייה.
המשך קריאת הפוסט "משפחה אחת שלושה סיפורים"

אם העבריינים הם מתנחלים וקרבן העבירה פלסטיני איך תנהג המשטרה?

בשבת האחרונה ליווינו תושב מהכפר דיר איסתיא לאדמה שלו שאליה פלשו ישראלים מההתנחלות יקיר. כך קיבלנו תצוגת תכלית שבה הצבא והמשטרה, במקום לפעול נגד מתנחלים פורעי חוק פועלים דווקא בשירותם. זה נגמר במעצרו של בעל האדמה הפלסטיני כשהמתנחלים מקבלים יד חופשיות להמשיך לעשות באדמתו כבשלהם.

לפני שנספר את פרטי האירוע נזכיר את ימי המסיק שמתקיימים כעת בולאג'ה ודיר איסתיא. המסיק מותר גם בתקופת הסגר ואנחנו מקפידים על כללים להפחתת הסיכון בהדבקה. יום המסיק הראשון שיצאנו אליו לפני מספר ימים היה מהנה מאוד. הפרטים על ימי המסיק הבאים כאן.

ועכשיו לאירוע המכעיס שהתרחש בשבת האחרונה. בשבוע שעבר מתנחלים בנו בריכת שכשוך בשטח אדמה שבבעלותו של תושב דיר איסתיא בשם עאמר. זו היתה עבירה חוזרת שכן אותם מתנחלים כבר בנו שם בריכה לפני חמישה חודשים. לעאמר יש מסמכים המוכיחים את בעלותו ואפילו פסיקה של בית המשפט אשר מכירה בכך. לכן לרשויות הישראליות לא היתה כל דרך להטיל ספק בטענותיו ובאורח נדיר ביותר המנהל האזרחי הרס בחודש יולי את הבריכה. באותם חודשים התלווינו אל עאמר לאדמה שלו, עמדנו לצידו מול המתנחלים והחיילים שהוזעקו לסייע להם ואף חיברנו אותו לארגון יש דין אשר פעל בצורה משפטית על מנת להביא לסילוק הפלישה מאדמותיו של עאמר.

כך זה נראה בחודש מאי. למרות שעאמר התלונן בפני הרשויות הישראליות בזמן שהמתנחלים היו בעיצומה של בניית הבריכה דבר לא נעשה נגדם והם השלימו את בנייתה. המנהל האזרחי כן הרס את הבריכה בחודש יולי אולם מאחר ששום הליך לא ננקט נגד העבריינים הם חזרו ובנו את הבריכה מחדש. (צילום: אביב טטרסקי)

ואז המתנחלים בנו את הבריכה מחדש
אלא שהרשויות הישראליות לא עשו דבר נגד מבצעי העבירה – זאת למרות שפרטיהם ידועים והוגשה תלונה נגדם. מכיוון שהבינו שלא ינקטו נגדם הליכים חזרו המתנחלים ובנו את הבריכה. זה המקום לציין שמבצעי העבירה גם נהנים מתמיכה של בעלי תפקידים רשמיים בהתנחלות. בין השאר הרבש"צ (רכז הביטחון) של ההתנחלות סייע להם בדרכים שונות וגם הרב של יקיר אהרן כהן תמך במעשיהם.

הבריכה בשבוע שעבר אחרי שנבנתה מחדש. המים מגיעים מתשתית של מקורות שהמתנחלים פרצו.(צילום: אביב טטרסקי)

לבקשתו של עאמר התלווינו אליו בשבת האחרונה כדי לראות את המצב בשטח. ראינו את הבריכה שנבנתה מחדש מלאה במים שזרמו מתשתית של מקורות שהמתנחלים פרצו אותה. בשטח היו מושלכים ענפי אלון ושיחי אלה שהמתנחלים ניסרו ועקרו. יקיר היא התנחלות דתית ואולי בגלל שזו היתה שבת לא היה שם איש. אבל המקום נמצא בסמוך לגדר ההתנחלות ואחרי ששהינו שם זמן קצר הגיע אלינו רבש"צ הישוב ודרש מאיתנו להסתלק. אנחנו נשארנו עוד זמן מה ובסופו של דבר התחלנו לעזוב את המקום. בינתיים הרבש"צ הזעיק צבא ומשטרה ואלו הגיעו אלינו כשהיינו במרחק של כמאה מטרים מהבריכה.

כשהעבריין הוא מתנחל וקרבן העבירה פלסטיני מה תעשה המשטרה?
השוטר שהגיע העניק לנו תצוגת תכלית כיצד המשטרה, במקום לפעול נגד מפרי החוק עושה יד אחת איתם. מיד כשהגיע אלינו הוא דרש את תעודות הזהות שלנו וכששאלנו אותו במה אנחנו חשודים הוא ענה "הרס מעיין".

 


(צילום: אביב טטרסקי)

בשטח אין כל מעיין כמובן. לשוטר לא היה מושג מה באמת קורה והוא אפילו לא טרח ללכת לבדוק את המקום ולראות את מצבו. הספיק לו שהרבש"צ אמר שאנחנו מפריעים לו כדי שהוא יחליט לטפל בנו. גם כשאמרנו לו שבשטח אין מעיין (ולכן לא ייתכן שהרסנו אותו), הראינו לו את הודעת המנהל האזרחי שמאחר שמדובר בקרקע פלסטינית פרטית הם מסלקים את הפלישה של המתנחלים והצענו לו ללכת איתנו את מרחק 100 המטרים כדי לראות את הדברים לאשורם הוא סירב.

במקום זאת הוא הודיע לעאמר ולאחד הפעילים הישראלים שהם מעוכבים והוא לוקח אותם לתחנת המשטרה בהתנחלות אריאל.
כך נותרנו שם כועסים ומתוסכלים. במקום לפעול נגד העבריינים המשטרה עוצרת את בעל האדמה כדי שהם יוכלו להמשיך לעשות בה כבשלהם.

למזלנו יכולנו לפנות אל עורכת הדין ריהאם נסרה מהמשרד של גבי לסקי ומאותו הרגע היא פעלה ללא לאות כדי לשחרר את העצורים.

מעצר שווא שנמשך שלושה ימים
הפעיל הישראלי שוחרר כעבור כמה שעות אבל עאמר הושאר במעצר באשמות שווא של הריסת רכוש ותקיפה. השוטרים החליטו להשאיר אותו במעצר בלי שהיתה להם כל הוכחה לטענות נגדו. וכך המשטרה סילקה את בעל האדמה והשטח נשאר פנוי למתנחלים.

אחרי שני לילות במעצר עאמר הובא לבית המשפט הצבאי בסאלם. התובע הצבאי דרש להאריך את מעצרו בחמישה ימים. למרות שלתובע לא היתה הוכחה לגבות את האישומים נגד עאמר השופט לא זרק אותו מכל המדרגות. במקום זאת הוא המתין עד סוף היום ורק אז הורה לשחרר את עאמר בערבות. אבל בשעה הזו כבר אי אפשר היה לשלם את הערבות בסניף הדואר ועאמר נאלץ להישאר לילה נוסף במעצר.

אי אפשר לצפות לצדק מהרשויות הישראליות אבל אפשר לגלות את כוחה של סולידריות
המתנחלים אכן ניצלו את היעדרו של בעל האדמה.
אבל ביום ראשון – למחרת המעצר – הגענו לשם שוב. פעילים פלסטינים רבים וכמה ישראלים. מצאנו שם קבוצה גדולה של מתנחלים עובדת והצלחנו לעצור את העבודות. המתנחלים הזעיקו שוב את הצבא. אבל הפעם הקצין שהגיע החליט לסלק את כולם מתנחלים ופלסטינים כאחד.

למחרת המעצר הגיעו פעילים פלסטינים רבים יחד עם כמה ישראלים אל האדמה של עאמר. הם מצאו שם את המתנחלים עובדים במרץ ואלו נאלצו לעזוב את המקום.(צילום: אביב טטרסקי)

הפעילים הפלסטינים חשו שהמטרה הושגה ועזבו בסיפוק. אנחנו שיערנו שלמתנחלים לא תהיה כל בעיה לחזור למקום כעבור יום.

תם ולא נשלם
עאמר חזר אתמול הביתה וכעת הוא בוודאי ימשיך לפעול כדי להגן על אדמתו ולהוציא ממנה את הפולשים. המשטרה בוודאי תמשיך להתנכל לו אבל זה לא ישבור את רוחו. ואנחנו כמובן נמשיך לפעול יחד איתו.

לסיום רק נתאר את האופן שבו הרשויות הישראליות משתפות פעולה כאן עם העבריינים הישראלים:
– תלונה שהגשנו לרשות הטבע והגנים (רט"ג) בגלל שהמתנחלים כרתו עצים מוגנים לא טופלה. זאת למרות שהעברנו לרט"ג את פרטי העבריינים.
– תלונה שהגשנו למשטרה בגין פלישה לקרקע פרטית ועבודות ללא היתר (גם כאן עם פרטי העבריינים) נסגרה אף היא.
– לעומת זאת התלונה של המתנחלים שטענו שעאמר תקף אותם, לא נסגרה למרות שלא גובתה בהוכחות. היא הושארה פתוחה וכך כשהיה צריך אפשר היה להשתמש בה כדי להתנכל לו.
– השוטר שהרבש"צ הזעיק עצר את עאמר ופעיל ישראלי בלי שאפילו טרח לבדוק את המצב בשטח ולמרות שהוצגו לא מסמכים המראים שעאמר הוא בעל הקרקע. לו היה בודק את הדברים היה רואה שטענותיו של הרבש"צ שקריות.
– קצין שהגיע לשטח פנה אל המתנחלים "החבר'ה שלנו בואו תספרו לי מה קרה".
– למרות שהמנהל האזרחי הכיר בכך שמדובר בפלישה לקרקע הפרטית של עאמר דבר לא נעשה נגד העבריינים.
– ביום ראשון אחרי שמילאנו את הנחיית הצבא לעזוב את המקום שוב הגיע אלינו שוטר שהוזעק בידי המתנחלים והטריד אותנו. לשאלתנו למה הוא נטפל אלינו הוא ענה שהשתתפנו בהפרת סדר.

 

סולידריות של הלב – הזדמנות חשובה לעזור בקליק

בעשייה שלנו אנחנו מפתחים קשרים עם – וליבנו נקשר אל – הא/נשים שאנחנו פוגשים. זו אחת המתנות היקרות שאנו זוכים לה.
כמה מהמתרגלים והמתרגלות שלנו פיתחו קשר קרוב עם משפחה ואז, לפני קצת יותר משנה אחד הבנים נעצר.
השבוע הוא חזר הביתה.
והיום אנחנו פונים אליכם/ן כדי לגייס סכום צנוע – 9,000 ש"ח – לכיסוי חלק מההוצאות המשפטיות של המשפחה.
בסרטון למעלה יש את הסיפור והקישור להדסטארט נמצא כאן אבל תחילה המלים של אביגיל שמעבירות מה קורה כשאנשים מסכימים להינגע.

האמהות שלי והקשר הפלסטיני
כתיבה: אביגיל

פתאום זה מכה בי.
האמהות שלי. היא כמובן התימה הנוכחת ביותר בשש שנים האחרונות.
האמהות הטובה שלי אגב.

היצירה האחרונה שלי, ההצגה על יעל, הייתה קשורה כמובן באמהות, בגלל שחלקתי עם יעל, עשרה ימים ממש לפני שילדתי, חדר בריטריט שתיקה.
ועכשיו כשהדס גלעד המוכשרת והנדיבה (זה כל-כך כיף כשזה בא ביחד, כמו כל מי שמוותר על פרס ספיר לכבוד המאבק על הסרט על לאה צמל) אמרה שהיא תתרום את הספר החדש שלה, הממואר על האמהות, אני נזכרת שוב כמה המשפחה הפלסטינית הזו כל-כך שרוגה באמהות שלי.

למעשה הם היו סוג של מודל להורות. מודל אלטרנטיבי של התמודדות עם הגרוע מכל, כשאומרים לך שלבת שלך יש סרטן. הכרתי אותם בספטמבר 2012 ממש בתחילת ההריון שלי. אולי זה עזר שידעתי שהאמא היא אחות במקצועה והעיניים שלי נישאו אליה, לא יודעת. אולי כי האב אתאיסט ונשא את בתו בת התשע על כתפיים.
הבת הלכה וחלתה, הלכה וטופלה, ואני הלכתי ותפחתי ממלאת את בטני בבתי.

כמה סבלנות הייתה להם וכוח, גם ראיתי את נוכחות האבא כחזק, כיציב, את האם כשק חבטות (שהזכיר לי אותי כילדה, והיום כמובן אני חווה זאת גם) וזה שזה לגיטימי התפקידים האלו. ובכל זאת על האמא באמת בוכים. לא שבכתה הרבה. וגם מאשימים.

אז עכשיו אני מבינה מדוע גם ההתגייסות הנוכחית, שהתרחשה כל השנה שחלפה, כשהבן שלהם היה בכלא, למה זה כואב וקרוב כל-כך, משהו מדמי, נפשי, שרוג במשפחה הזו ואעשה בשבילם מה שעושים בשביל הילדים שלנו.

לא מזמן שוררתי עליהם בפואטרי סלאם. ועוד אמשיך לשורר ולכתוב עד שיסתיים הכיבוש המבאס הזה, שלא מרשה לנו להיות ההורים הכי טובים לעצמנו ולזולתנו.

הנה קמפיין שיצרנו לכבודם בהדסטארט.
הוא נקרא סולידאריות תומכת בחופש.

זה בסדר אם נפסיד ולא נצליח לעבור את המשוכה של אנשים שיתמכו במשפחה פלסטינית, עוד אחת, שהבן שלה נעצר. הם המשפחה שלי ואני עושה את זה לא משנה למה, כמו שעושים עבור משפחה. כמו להבדיל, אם חלילה וחס, הייתי צריכה את התמיכה הזו עבור בני משפחתי. זה חופש.

משהו שאתה מבין כשאתה מלווה פלסטיני בבית-חולים, כמה חסרה התמיכה והמארג, המאגר המשפחתי הרגיל ואתה הופך להיות המשפחה כמה שאתה יכול, אז גם כאן, בבית המעצר ובכל מקום בו יהיה צורך להיות בנאדם.

בתום ההקרנה שהייתי בה בדוק-אביב, לפני שהסרט על לאה צמל זכה, קמנו בתשואות כשלאה צמל הגיעה. אישה אחת שנעמדה לפניי צעקה למי שלא קם- "קומו בשביל האישה הזאת!"

בדיוק. קומו בשביל המשפחה הזו, המשפחה שלנו.

(הטקסט התפרסם לפני כמה ימים בבלוג של אביגיל)
————
אז זו הבקשה שלנו –
תרמו – מעט או הרבה – כדי שביחד נממש עוד ביטוי של סולידריות בין ישראלים לפלסטינים.
ושתפו את הפוסט הזה או את הבקשה לתרומה עם חברים – כדי שיוכלו גם הם לתמוך וכדי שייחשפו גם הם לסיפור מייצג של איך מערכת המשפט הצבאית מתנהלת.

וכמו שבתרומות אפשר לתרום סכום קטן יותר או גדול יותר, אנחנו מזמינים אתכם לבחור גם את המוטיבציה שלכם לתרומה –
– בבסיס, כי אכפתיות ותמיכה הן הדרך לעשות את העולם מקום טוב יותר.
– וקצת יותר מאתגר, כי אין לנו אמון בצבא. כי היה כאן מעצר שווא ו"משפט" שכל כולו הצגה.
המשך קריאת הפוסט "סולידריות של הלב – הזדמנות חשובה לעזור בקליק"