בזמנים מאתגרים אלו – התבוננות של סטיבן פולדר על איכויות מיטיבות בדרך ליצירת שינוי

סטיבן פולדר הוא המייסד והמורה המוביל של עמותת תובנה.
לאורך השנים סטיבן היה מעורב בכמה וכמה יוזמות בתחומי הסביבה, השלום ועוד.
והנה, קצת אחרי הסקירה שפרסמנו על העניין הגובר בקרב קהילות הדהרמה במערב בסוגיות חברתיות-פוליטיות, סטיבן פרסם את הטקסט היפה הזה.

בזמנים מאתגרים אלו כיצד נוכל לפעול וליצור שינוי?
כתיבה: סטיבן פולדר

אנחנו חיים בתקופה מאתגרת מבחינה פוליטית, חברתית וסביבתית. רמות החרדה והדאגה גבוהות מאי פעם והחמלה שבלב יכולה להניע אותנו לצאת החוצה ולפעול בעולם כדי לנסות ליצור שינוי. אבל בפנים אנחנו עלולים בקלות לחוש שזה גדול עלינו. או אולי אנחנו חשות רגשות של הצפה, כעס, ייאוש או חוסר אונים. כאשר אנחנו מנסות ליצור שינוי בעולם שמחוצה לנו לעתים תכופות מדי אנחנו פוגשות תסכול, פסימיות, ציניות, ייאוש, דחיה, חוסר הבנה והרבה שליליות. זה אחד האתגרים עימם צריכים להתמודד מי שעובדים בארגונים לשינוי חברתי ועשיית שלום וזה עלול לייצר תסכול אדיר ושחיקה. על מנות להתמודד עם זה עלינו לטפח גישות ומיומנויות שיעצימו אותנו ויסייעו לנו לפעול בעולם בצורה יעילה ומתוך טוב לב. המשך קריאת הפוסט "בזמנים מאתגרים אלו – התבוננות של סטיבן פולדר על איכויות מיטיבות בדרך ליצירת שינוי"

בין כליל לאום אלחיראן – ראיון עם סטיבן פולדר

אום אלחיראן וכליל. לכאורה שני ישובים שאין ביניהם שום קשר. כליל הוא הישוב האקולוגי-אלטרנטיבי שיש בו צימרים מפנקים, שגרים בו כוכבים כמו עמיר לב, שכתבות מחמיאות מתפרסמות על הצימרים שיש בו. וכמובן, כליל זה המקום שבו חיים מורי הדהרמה סטיבן פולדר וערן הרפז.
אום אלחיראן לעומת זאת הוא ישוב בדואי לא מוכר שלפני שלושה שבועות המדינה ביצעה בו הריסות נרחבות.

אלא שיש גם דמיון בין שני המקומות. לשמחתנו הרבה סטיבן פולדר, המורה הראשי של עמותת תובנה וממייסדי כליל נענה לבקשה שלנו לקיים ראיון לגבי שני הישובים הללו ומה כדאי שנבין נוכח הדמיון בין שני הישובים שלא מונע שמצבם בפועל יהיה כל כך שונה.

דהרמה מעורבת חברתית: תוכל לספר לנו איך כליל הוקמה?

סטיבן: היינו חבורה שהתארגנה סביב חזון אקולוגי והרעיונות של מהטמה גנדהי. רצינו ליצור קהילה ניסיונית בישראל. הלכנו בדרך הרגילה בישראל ופנינו לסוכנות היהודית. הסוכנות התכוונה לתת לנו מצפה בגליל. כבר כמעט קיבלנו את האישורים ואנחנו מאוד התרגשנו להקים קהילה סביב העקרונות הללו של מודעות סביבתית, גנדהי וכמובן עם ערכים של שלום. אבל אז ביקרתי באנגליה וקראתי מאמר בעיתון שתיאר הפגנות של אזרחים ערבים נגד הפקעת האדמות הפרטיות שלהם בגליל והבנתי שהמצפה שלנו אמור לקום בדיוק על האדמות הללו. לכן עצרנו את כל הפרויקט. לא יכולנו להקים קהילה רוחנית על אדמה גנובה. זו הזדמנות להגיד שההנחה שרוחניות יכולה להיות נפרדת משאלות פוליטיות היא לא נכונה.

שינינו תכנית ומצאנו קרקעות שנוכל לרכוש בכסף מהדרוזים שבאזור. חשבנו שזו תהיה דרך מוסרית יותר, קניה של קרקע ולא שימוש בקרקע גנובה. כך התחלנו את הקהילה בכליל.

אבל כבר מההתחלה הקהילה היתה חצי לא חוקית. מעולם לא קיבלנו היתרים לבנות. הקמנו בקתות ובתים קטנים. די התחבאנו מהעולם. הממשלה התעלמה מאיתנו. הסוכנות היתה בעד ייהוד הגליל ולכן הסוכנות תמכה בנו. שוב הרגשנו אי נוחות שאנחנו מקבלים תמיכה על רקע אג'נדה פוליטית של ייהוד. אבל קצת טאטאנו את זה מתחת לשטיח. כך התחלנו ועד היום לאף אחד בכליל אין היתר בניה. יש כ-130 מבני מגורים ו-600 איש שחיים בכליל. ולאף אחד מהם אין היתר בניה.

דמח: אבל אם זו אדמה שלכם, רכשתם אותה, למה אינכם יכולים לקבל היתר בניה?

סטיבן: לכאורה זה ענין בירוקרטי, אבל כמו כל דבר זה גם ענין פוליטי. בשביל לקבל היתרי בניה צריכה להיות תכנית מתאר לישוב. תכנית מסודרת שקובעת את גבולות הישוב, את מבני הציבור והתשתיות ועל פיה אפשר לקבל היתרי בניה. משרד הפנים לא הסדיר תכנית מתאר, בין השאר כי יש בכליל גם אדמות בבעלות ערבית ודרוזית. לאשר לנו תכנית משמעו לאשר גם להם בניה. משרד הפנים מנסה ליצור ישוב יהודי בגלל האג'נדה הפוליטית. זו לא האג'נדה שלנו אבל הענין הפוליטי מופיע כאן.

דמח: אז הבניה בכליל לא חוקית כמו באום אלחיראן. במשך השנים האם הגיעו אליכם פקחי בניה וביצעו הריסות?

סטיבן: כן, אבל בצורה מוגבלת. הריסות התרחשו בכמה מקומות לאורך השנים אבל רק במקרים יוצאים מהכלל. למשל, אנשים שהסתכסכו עם הרשויות או כאלו שהקימו מבנים מחוץ לגבולות הלא רשמיים של הישוב. מי שבנה בתוך הגבולות הללו  לא הרסו לו. בעצם יש גם הרבה מבנים מחוץ לגבולות הלא רשמיים ולא הורסים אותם.

כולנו קיבלנו צווי הריסה וננקטו נגדנו הליכים משפטיים אבל משרד הפנים לא פעל נגדנו בכל הכוח וההליכים המשפטיים נגד הבניה שלנו כמעט תמיד מסתיימים בהטלת קנסות ולא בהריסות. ההריסות שכן בוצעו הן היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. והכלל הוא שהמדינה מעלימה עין מהפרת החוק שלנו.

דמח: אום אלחיראן זה ישוב בדואי לא מוכר בנגב. כמו אצלכם כל מה שנבנה שם נבנה ללא היתר. בניגוד אליכם לא מדובר באדמות שהם רכשו אלא באדמות מדינה. אבל בשנות ה-50 הצבא הישראלי סילק אותם מהאדמות שלהם באזור אחר של הנגב והורה להם לעבור לאום אלחיראן. למרות שזו היתה פעולה של המדינה, הנוכחות שלהם מעולם לא הוסדרה שם. 50 שנה אחר כך המדינה החליטה שהיא רוצה להעביר אותם למקום אחר כדי לבנות במקום אום אלחירן ישוב ליהודים.

התושבים עתרו לבית המשפט וזה קבע שהם לא פולשים (כי המדינה העבירה אותם לשם) אבל גם שאין להם זכויות בקרקע ושהמדינה רשאית לפנות אותם. לפני שלושה שבועות ביצעו שם הריסות שבמהלכן גם נהרגו תושב המקום ושוטר שנדרס. המשטרה טוענת שמדובר בדריסה מכוונת ואילו עדי ראיה וממצאים שונים מעלים את האפשרות שירי לא מוצדק של השוטרים אל עבר הנהג גרם לו לאבד שליטה על הרכב שפגע בשוטר.

כשיוצרים את הקשר בין המקרה של אום אלחיראן וכליל ולהבדל הגדול ביחס של הרשויות אל שני הישובים. מה אתה חושב על כך?

סטיבן: למען האמת אנחנו מקבלים יחס שונה לחלוטין מהבדואים וזה אפילו לא קשור לענין הבעלות הפרטית. כי היום יש בכליל גם אנשים שהתיישבו באדמות מדינה ולא באדמות שרכשו. לנו לא הורסים את הבתים. גם מסביב בישובים הדרוזים בגליל יש הרבה בניה ללא היתר והמדינה מגיעה שם להסדרים שלא מצריכים הריסה. היחס השונה הזה הוא מאוד לא הוגן ומעורר בי אי נוחות רבה. המדינה מפלה לטובה את היהודים. חוסר ההוגנות נמצא בבסיס של איך שהמדינה היהודית פועלת והמקרה של כליל מול אום אלחיראן הוא תוצאה של זה.

אם נסתכל באופן עמוק יותר, תמיד נמצא אי-סמטריה. אי-סימטריה היא חלק מהחיים. גם בין צעיר למבוגר אין סימטריה. בין ישראלים לפלסטינים , יהודים ועברים קיימת אי סימטריה גדולה. זה חלק מרכזי מהסיפור וזה בבסיס של הסבל שלנו. זה בנוי לתוך המערכת.

דמח: באמת כשחשבנו לקראת הראיון שלנו, נעצרנו כאן ולא ידענו איך להמשיך מהנקודה הזו בראיון. מה שעצר אותנו זה בדיוק זה. המצב הבסיסי הוא מאוד בעייתי ורובנו לא מרגישים שיש לנו מה לעשות בקשר לזה. ואז בקלות מפתחים אדישות. אז לאן אפשר להמשיך מכאן את השיחה?

אולי כדאי להדגיש, כליל היא לא רק ישוב שבו אנשים חיים. היא גם מקום מאוד יקר לליבם של אנשים מהקהילה המתרגלת. אתה , ערן – מורים שלנו – חיים בכליל.  רבים מאיתנו מגיעים לתרגל בישוב, התארחנו אצלכם בבית ברטריטים קצרים. ובשנים האחרונות יש בכליל את מרכז משיב נפש ומתרגלים שעוברים לגור בכליל. לכן בשביל הסנגה זה מקום מאוד משמעותי. וכאמור, המקום הזה שקרוב לליבנו מבטא גם אי צדק מאוד בסיסי שנוגע לחיים שלנו. בעצם, אנחנו חלק מהסיפור, וזה דווקא כן הענין שלנו.

האירועים באום אלחיראן התרחשו לפני שלושה שבועות, יחד עם ההריסות נהרגו שם שני ישראלים, יהודי וערבי. זה עורר דיונים סוערים עם הרבה רגשות. ועכשיו, קצת אחרי האירועים, אנחנו, הציבור היהודי המשכנו הלאה. יש נושאים אחרים, זה כבר לא בחדשות, החיים שלנו ממשיכים והזיכרון של האירוע מתפוגג. אנחנו חוזרים לשגרה. אבל כמובן, האנשים באום אלחיראן לא ממשיכים בשגרה. בשבילם המשבר ממשיך בין אם כבר איבדו את הבית שלהם או שביתם עלול להיהרס בקרוב.

מה עושים עם האי-סימטריה הזו? אנחנו והבדואים חיים באותה מדינה, אנחנו חלק מאותה חברה. וחלקנו שוכחים בקלות, ככה זה בחיים. וחלקנו לא יכולים לשכוח כי זה החיים שלנו שמופרעים. והאי סימטריה היא לא רק בין הזקן לצעיר כמו שאמרת. היא בגלל שאנחנו יהודים והם ערבים.

סטיבן: אנחנו צריכים להיות מאוד ערים לדברים הללו. התשובה היא מודעות, הקשבה, מוכנות לא להיסגר ולפעול על טייס אוטומטי, מוכנות לא להתרכז רק בעצמנו ובצרכים שלנו. אנחנו צריכים לשאוף לשמור את הלב פתוח, ואת התודעה מודעת וקשובה.

אבל, צריך גם לזכור שהלב של כל אחד מאיתנו נמשך לדברים אחרים. אני לא יכול להגיד לפעיל למען זכויות בעלי חיים שבעצם  הוא צריך לפעול למען שוויון בין יהודים לערבים. או להפך. יש כאן גם ענין של קארמה. הבחירות שאנשים עושים – הלב נע לכיוון הבדואים ושל מישהו הלב נע לנושא אחר – איננו יכולים להחליט בשביל אף אחד. אנחנו כן צריכים להישאר פתוחים ולתת לכאב אנושי  לגעת בנו . לאן זה יקח אותנו זה לא לגמרי בידיים שלנו , כל אחד ילך למקום אחר.

אני לא לגמרי מרוצה מהמצב בכליל בהקשר הזה.  יש כאן קהילת דהרמה שהולכת וגדלה בלי שהיא לגמרי מודעות לנושא הזה. יש סבל בגלל שאנחנו כאן בכליל. אנחנו יושבים גם על אדמות מדינה. משיב נפש נדמה לי נמצא על אדמות מדינה ולא על קרקע פרטית. למרות שמאוד קשה לדעת איפה עובר הגבול לגבי הפעולה שלנו, אנחנו כן צריכים להשמיע את הקול שלנו. אפילו אם קשה לעשות את זה כשאי הצדק בנוי כך אל תוך המערכת.

דמח: מאחר שזה כל כך גדול אולי הדבר הכי טוב זה לשכוח מזה ולא לגעת בזה? אבל אתה מדבר על מודעות. להיות מודע לאי הצדק. חשבנו, למשל על משיב נפש אבל גם על התרגול באופן כללי, כמקלט.

מקלט יכול להיות בשני מובנים: זה יכול להיות מקום שבו אני נזכר בדברים שחשוב לא לשכוח. או להפך, זה יכול להיות מקום שבו אני מבודד את עצמי מקשיים שנמצאים מחוץ למקלט וכך שוכח אותם. אולי אנחנו צריכים את שני ההיבטים אבל איך מוודאים שזה לא רק הבידוד. במיוחד כשהמקלט מבוסס על אי הסימטריה שדיברנו עליה: בגלל שאנחנו יהודים יש לנו את המקום הזה – את משיב נפש, למשל –  כמקלט, כשלאחרים, לבדואים, אין מקלט אפילו בבתים שלהם. מה אנו יכולים לעשות כדי שזה לא יהפוך לבועה אלא שנשתמש במקלט שהתרגול מציע כדי להיזכר, לפתח מודעות ואולי אפילו לפעול?

סטיבן: זה מאוד נכון. הנטיה לחפש נוחות היא מאוד עמוקה וזה כולל גם רבים בקהילת הדהרמה שיש להם תחושה שהדהרמה תומכת בנוחות בזה שהיא הופכת את החיים ליותר נעימים. אם נבדוק אולי נגלה שהמוטיבציה של חלק מאיתנו היא חיפוש אחר נוחות. יש כאן בעיה. בעבר היו שיחות בעמותת תובנה על מעורבות בסוגיות כמו של מבקשי המקלט. ויש שיח בכל הסנגהות על איך מקדמים מעורבות חברתית. באמריקה יש את הפעילות עם מחוסרי דיור. למרות זאת, בקהילת הדהרמה בישראל עוד לא הצלחנו בהיבט הזה. מצד שני אני רואה שאנשים שנכנסים לקהילת הדהרמה נעים לאט לאט אל עבר יותר מודעות חברתית. כלומר אנחנו בכיוון הנכון אבל אולי זה איטי מדי ואנחנו לא מדגישים את זה מספיק.

אני שוב רוצה להבהיר, שאיננו יכולים לדרוש בשם הדהרמה שאנשים ינקטו פעולה מסוימת או יחשבו בדרך מסוימת. אבל אני חושב שמה שאנחנו יכולים לעשות זה לצפות שהבסיס של הדהרמה יכלול מודעות אתית, מודעות לסבל שלנו ושל אחרים, מודעות להשפעה שלנו על החברה והעולם, רגישות והקשבה עמוקה. חשוב שלא נשלים עם הקירות השותקים שבהם אנו סוגרים את עצמנו בפני סבל ואי צדק. זה מנוגד באופן בסיסי לדהרמה ואני חושב שאנחנו צריכים לטפח את האיכויות הללו ולוודא שהלב של הדהרמה יכלול מודעות חברתית.

דמח: זה בהחלט נשמע כמו משהו שאנחנו יכולים לעשות.

סטיבן: כן, בדיוק. זה לא נפרד מהדהרמה. זו הדהרמה. אולי זה לא מספיק ברור כי הרי הדהרמה לא אומרת מה העמדה הפוליטית שלנו צריכה להיות. אבל הדהרמה כן אומרת שזה לא נכון להיסגר, שאנחנו צריכים להיות פתוחים ככל שאנחנו יכולים. הדהרמה קוראת לנו לטפח מודעות אתית ורגישות, לא לסגור את הקירות.

דמח: אתה אומר את זה בצורה יפהפיה ומדויקת. אולי נצליח לעשות שימוש בהזדמנויות שיש לנו כשאנחנו נפגשים לתרגל, מקשיבים לשיחות דהרמה או מעבירים שיחות דהרמה, שניתן את התזכורות הללו. אלו מצבים ממאתגרים וצריך את התמיכה  כדי לא להרים את הקירות. הלוואי שנדע לתת את העידוד הזה וזה מה שהסנגה יכולה להציע לחברי הסנגה.

סטיבן: בדיוק.

%d7%90%d7%91%d7%95-%d7%90%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%a2%d7%90%d7%9f

 

 

 

מ

רשמים מסיור בדרום הר חברון

אתמול התבשרנו על ידי חברינו מדיר איסתיה שחקלאים בכפר קיבלו צווים לעקור 1,500 עצי זית. אלף וחמש מאות עצים. מדובר באדמה בבעלות פרטית של החקלאים, אלא שהיא נמצאת בואדי קנה שהוכרז לפני 20 שנה כשמורת טבע. אלף וחמש מאות עצים. הרשות לשמירה על הטבע הוציאה צו לעקור 1,500 עצים. כי היא שומרת על הטבע. אלף וחמש מאות עצים. מחר – ששי – תתקיים תפילה המונית במקום המדובר. אנחנו נהיה שם ואתם מוזמנים מאוד להצטרף (כיתבו לנו דרך "צרו קשר" שבראש הדף).

דיר איסתיה בהחלט אינה יוצאת דופן – למטה תמצאו את הדיווח מהסיור שקיימנו בתחילת השבוע אל דרום הר חברון.

ביקור בדרום הר חברון, שטח C שבשליטה ישראלית, הכפרים סוסיא, מופקרה, ואום אל ח'יר

 

ערב שהיה יכול להיות ככל ערב אחר, אני חוזרת הביתה מאוחר, מתקינה לי ארוחה קלה, למלא מצברים מיום ארוך, בודקת מיילים, מתארגנת לישון,

ובכל זאת משהו אחר, איזו נוכחות ותשומת לב מלוות כל פעולה פשוטה,

אני סוגרת חלון בחדר השינה וערה לכך שיש לי חלון,

סוגרת תריס וערה לקיומו של תריס,

פותחת ברז של מים זורמים- ערה,

מפשילה שמיכת פוך רכה, חושפת מזרון עטוף סדינים- ערה,

כמה עתירת זכויות אני,

נוכחים איתי הערב כל מנושלי הזכויות שפגשתי היום, הנשים, הגברים, הילדים, שפניהם מאירות וליבם פתוח ורך, שבאורח פלאי לא התקשחו והתמלאו שנאה מרה,

הגרים באוהל, הגרים במערה, השקופים, שהורדו בדרגה והופשטו מאנושיותם, הצועדים לבי"ס כל יום שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור כי הדרך הקצרה נחסמה על ידי עתירי הזכויות, אדוני המערב הפרוע הזה,

שביתם נהרס ונבנה ונהרס ונבנה ושוב נהרס בצו הריסה, והכל בשם החוק והסדר הטוב,

שהחוק מתעתע בהם, משחק איתם מחבואים ותופסת, פעם הוא עותמני, פעם אנגלי, פעם ישראלי, אבל בשום אופן, אף פעם, בשום דרך, הוא לא בעדם

 

בהתחלה נדמה שאין הגיון בכל הכאוס הזה, אבל אוהו, יש הגיון ויש כוונת מכוון. מעבר לחיי האנשים והיומיום אני לומדת מעט להתמצא במה שמכוון את המציאות הזאת. דברים שנדמה לי שהייתי אמורה לדעת, ובכל זאת אני לא. הסכמי אוסלו, לפני כמעט 20 שנה, התוו את המצב הנוכחי שהיה אמור להיות מצב זמני, הסדר ביניים, והפך באופן טרגי למציאות בלתי נסבלת של קבע. אזורי A, הערים הפלסטיניות, ריכוזי האוכלוסייה הגדולים עברו לשליטה של הרשות הפלסטינית. אזורי B, ריכוזי הכפרים הפלסטינים בהם יש איזו חיית כלאיים שלטונית, ערבוב בין שלטון ישראלי לפלסטיני. ואזורי C, כ-60% משטחי הגדה, בהם נמצאות מרבית ההתנחלויות ואוכלוסיה פלסטינית כפרית ומפוזרת והם בשליטה ישראלית מלאה. אם אתה פלסטיני או בדואי וגר בשטחים האלה מצבך עגום. המדיניות הישראלית עושה אותך שקוף, מערימה בפניך מכשולים על מכשולים, לאן שלא תפנה. אתה גר על חלקת האדמה שלך, לפעמים יש לך קושן תורכי המוכיח כי היא שלך ולפעמים לא, כך או כך, זכותך למגורים, לפרנסה, לעבד את האדמה, לרעות בה את צאנך, נשדדת ממך בדרכים מדרכים מגוונות. לא רחוק ממך גרים מתנחלים, ישוביהם מוכרים, חוברו למים ולחשמל, אתה לא זוכה לכך, הממשל הישראלי מתנער ממך למרות האחריות השלטונית שלו על השטח בו אתה גר. אתה קונה מים ומשלם עליהם 35 ₪ לקוב אם הכפר שלך קרוב לכביש או 45 ₪ לקוב אם הכפר שלך רחוק מהכביש. ברי מזל יהודים משלמים כ-8.5 שקלים לקוב אחרי ההתייקרויות של השנים האחרונות. אתה לא יכול לעבד את אדמתך, אם תתקרב אליה יתנפלו עליך מתנחלים מההתנחלות הקרובה. אם יוזעק הצבא, אוכף הסדר בחלקת הארץ הזאת, סביר שהמתנחל יתושאל בנימוס וישולח לדרכו ואתה תיעצר, תושם במעצר מנהלי, תצטרך לשלם עלויות עו"ד וערבויות ותשוחרר בעסקת טיעון שמשמעה שאתה אשם. 97% ממשפטיהם של העצורים הפלסטינים מסתיימים בעסקת טיעון שמשמעה הודאה באשמה. אין כמעט סיכוי לצאת זכאי. משפט צדק. יש יותר אדם ויש פחות אדם על האדמה הזאת. אז אתה לא יכול לעבד את אדמתך, אבל אם לא תעבד אותה במשך שלוש שנים היא תהפוך באופן אוטומטי לאדמת מדינה. תמיד אפשר לשלוף חוק ארכאי עותומני או מנדטורי, שהגיונו בימים אחרים, שישמש את המדינה כדי להקשות את חייך ולמנוע ממך זכויות בסיסיות לקורת גג, לחופש, לכבוד, לשוויון. גם אם תנסה להיות שומר חוק ולייצר תוכניות בנייה, הן לא יאושרו. בוועדה המאשרת תוכניות בניה אין אינטרס לאשר לך לבנות. ישנה התעמרות ואלימות של מתנחלים, אותה קל לזהות כאלימות ולהתמקם מולה בעמדה מוסרית שאומרת זה רע. אבל חוץ ממנה יש התעמרות ואלימות שלטונית וממסדית. והיא סמויה יותר, מכוסה בהצדקות. קשה יותר לזהות אותה. הרוע הוא בנאלי, בירוקרטי. המדינה רוצה שיהיה לך קשה, שחייך בשטח C יהפכו כה קשים ובלתי אפשריים עד שלא תיוותר לך ברירה אלא לנדוד עם משפחתך אל ריכוזי הערים הפלסטיניות בשטחי A ו-B. כך, 60% משטחי הגדה יהפכו יותר ויותר מאוכלסים ביהודים ופחות ופחות מאוכלסים בפלסטינים. נקודת פתיחה טובה להסדר קבע עבור ישראל. אם תבְנה ללא תוכנית, גם אם יהיה זה אוהל, מבנה שירותים או טאבון, תקבל צו עצירת בניה או צו הריסה. הורסים כאן גם מסגדים.

 

אני הולכת ורואה, הולכת ושומעת. הבטן מכווצת. אני שמה לב שגופי גדוש, שלא לבדי אני הולכת ורואה, אלא שנוכחים איתי רבים, משפחה, חברים, שכנים, מכרים, עמיתים לעבודה, עיניהם ואוזניהם של כל אלה נוכחות איתי, קולותיהם בתגובה למראות ממלאים אותי,

בליל קולות מתערבב בי, לפעמים זה מטשטש אותי, הופך מכביד ומתיש

 

תוך כדי הסיור עולה בי קול אדנותי, קול בעלת הבית,

יאללה-יאללה-שיפסיקו-להתבכיין-שיגידו-תודה-יאללה-יאללה

אני נבוכה מהקול הזה, מנסה להתעלם ממנו, לסלק,

ובכל זאת הוא כאן, ואני רוצה לפגוש בו באומץ, לכתוב עליו באומץ, להכיר אותו מקרוב, להבין מה הוא מספר לי על עצמי, על עמי, על מטעני ההיסטוריה, החינוך והיומיום שאני סוחבת עמי,

יודעת שרק כך, בלי לדחוק ולהכחיש, בלי להסתיר מאחורי חומות, בלי לעצום עיניים, גם מול מה שקשה, שמביך, שמכוער, שהופך את הבטן,

רק כך יוכל לבוא ריפוי

 

 

בתוך העדות לכל הזוועה הזאת אני חוזרת הביתה עם לב רחב, מלאה ונרגשת ממפגשים עם אנשים שאנושיותם רחבה כל כך, חכמים, מלאי עוצמה, צנועים, אמיצים,

אראלה, שותפה ב"קבוצת הכפרים", המגיעה כל שבוע, מזה עשר שנים, לפגוש, לשמוע, להיות עדה, דיברה מילים שריגשו אותי כל כך,

על האפשרות להיות, לפגוש, להשתהות, ועל העשייה הנובעת דווקא מתוך ההשתהות הזאת, ה-doing הנובט מתוך האפשרות ל-being, ואולי ה-doing וה-being השלובים כ"כ זה בזה, שההפרדה שאנחנו עושים בהם בד"כ מלאכותית ולא מתאימה,

על התפיסה המוטעית כל כך של בעלות האדם על האדמה, במקום האפשרות הצנועה של השתייכות האדם אל האדמה, היותו חלק מהארץ ולא עליון ורם מעליה,

ומשפט שאמר מורה בודהיסטי, על הקושי, שאינו בהליכה על מים, ואינו בהליכה על אש, אלא בעצם ההליכה על האדמה,

כמה אומץ, חוכמה, רגישות ופתיחות נדרשים כדי לחיות את החיים האלה, ללכת על האדמה הזאת, להיות נוכח עליה, להריח את הריחות, לראות את המראות, לשמוע את הצלילים, לתת לשמש ולרוח לגעת בבשר, לתת לְחום, לְקור, לְצער וכּאב, לְעוולות, לתת לַכּל לגעת ולהיכנס פנימה,

 

אני קמה בבוקר עם איזו התרוצצות פנימית, לילה מלא חלומות המאוכלסים בדמויות השכנים שלי שאתמול פקחתי עיניים לראות,

מילים ומשפטים ממלאים לי את הראש, טסים מצד לצד כמו רכבות חוצות בתנועה ערה,

יש בי איזו דחיפות- לספר את שראיתי, להיות עדה, להעביר את סיפור המציאות ההזויה הזאת, את סיפור האנשים האמיצים האלה,

 

ולהרחיב את הלב, שוב ושוב להרחיב את הלב, כך שיוכל לא להיאטם בפחד, בייאוש, בזהות ובגבולות

חופן של עלים 4

ראשית, תזכורת לגבי סיור הדהרמה שלנו לדרום הר חברון שמתקיים ביום ראשון 22/4. סטיבן פולדר וכריסטופר טיטמוס יצטרפו לסיור וינחו אותנו בתהליכי העיבוד וההתבוננות במהלכו. בעזרת קבוצת הכפרים נבקר במספר ישובים פלסטינים ונשמע את תושביהם. פרטים נוספים כאן. נותרו מספר מקומות לסיור. על מנת להצטרף, כיתבו לנו בהקדם.

פרויקט "שפת הקשב" הוא אחת הדוגמאות מעוררות השראה לשייה חינוכית שמגיעה מהדהרמה. שימי לוי, מורה בעמותת תובנה, פיתחה את הגישה המיוחדת הזו שמתרגמת את חכמת הדהרמה באופן שילדים ובני נוער יוכלו להתנסות בהקשבה לעצמם. מזה מספר שנים שהשיטה מיושמת בבתי ספר על ידי שימי וצוות המדריכים שהיא הכשירה. בחודש מאי מתחילה הכשרה של "מיומנויות קשב בעבודה עם ילדים" אותה תעביר שימי בהתבסס על הידע העשיר שלה. זו הזדמנות מיוחדת להחשף לשיטת "שפת הקשב" ולפגוש מתרגלים, מטפלים ואנשי חינוך שמחפשים דרכים להיעזר בדהרמה בעבודתם. פרטים נוספים כאן

במאי יתקיים גם רטריט של "תיקון הלב ותיקון עולם". הרטריט אינו יוזמה שלנו אולם אנו כמובן מזדהים עם המסר שלו. את הרטריט ילמדו ערן הרפז מעמותת תובנה והרב ג'יימס מייזלס שאת שניהם אנו מכירים ומעריכים. מדובר ברטריט ויפאסנה שיעסוק באופן שבו תיקון הלב ותיקון עולם משתלבים זה בזה. המורים יעזרו הן בפרספקטיבה של הדהרמה והן בזו היהודית על מנת לחקור כיצד אנו פוגשים את עצמנו ואת העולם ובעזרת חמלה ומודעות מתמירים את שניהם. עצמנו פרטים נוספםי והרשמה כאן.

אחרי 50 שנה של דיקטטורה צבאית שדיכאה בברוטאליות מספר התקוממויות לא-אלימות, התקיימו החודש בחירות היסטוריות בבורמה. מתוך 45 מושבי הפרלמנט שעמדו לבחירה, זכתה מפלגתה של מנהיגת האופוזיציה וכלת פרס נובל לשלום אאונג סן סו צ'י ב 43 מושבים. סו צ'י עצמה נבחרה אף היא. מכיוון שהבחירות נגעו רק למיעוט המושבים בפרלמנט, עדיין לא מדובר בסיום השלטון הצבאי. אולם זהו צעד חשוב ומעורר תקווה לעם הבורמזי. הנה נאום הניצחון של סו צ'י בו היא מדברת על פיוס, הכללת כל חלקי החברה וטיפול באי-סדרים בבחירות לא על מנת לאיים על השלטון אלא על מנת ליצור חברה מתוקנת.

כאן תוכלו לצפות בהרצאת טד מעניינת של הפסיכולוג ג'ונת'ן היידט. הוא מצביע על שיח החרשים המתנהל בין ליברלים ושמרנים ומזהיר את המחנה ליברלי מפני הנטייה האנושית להטיל את האחריות על (טפשותם או אי-המוסריות של) יריביהם. במקום זאת הוא מציג ניתוח של הערכים המוסריים הבסיסיים שמנחים אנשים שונים ומראה אלו ערכים הם בעלי משמעות עבור ליברלים ואלו הם המשמעותיים עבור שמרנים. את התובנה הזו הוא מציע כמפתח על מנת לאפשר שיח אמיתי יותר. זו הרצאה מומלצת לכל מי שמוכן שמחפש להצליח להבין את ולתקשר עם אנשים שהמובן מאליו שלהם שונה משלו.