אלפי עצי זית נעקרו בדיר בלוט ובישראל איש לא שמע

חלק מהעצים שנעקרו בדיר בלוט. ניכר שמדובר בעצים שניטעו לפני לא מעט שנים

תחילה תזכורת לגבי יום התרגול שנקיים ביום ששי הקרוב (29 בינואר). זה יהיה יום תרגול והתבוננות על עצמנו כפעילות ופעילים חברתיים. לצד פרקים של תרגול בשתיקה נפתח את המרחב כדי לבדוק מה הכוונות שבמעשינו ומה האתגרים איתם אנו מתמודדות. היום יתקיים בזום בהנחיית שלומית וגיתית. פרטים והרשמה כאן.

לפני שבועיים וחצי עקרו כוחות ישראלים כמות בלתי נתפסת של עצי זית בכפר דיר בלוט. עיקרה זו מצטרפת לעקירות בדיר איסתיא ובחארס שעליהן דיווחנו בחודשים האחרונים. דיר בלוט נמצא לא רחוק משני הכפרים הללו וכך החלטנו לבקר שם כדי לראות ולשמוע על מה שהתרחש. כשאתם/ן קוראים את הדיווח של שלומית זיכרו שעד כה האירוע הקשה הזה כלל לא דווח בתקשורת הישראלית.

אלפי עצים נעקרו בדיר בלוט; ובישראל איש לא שמע.
כתיבה: שלומית, 16 בינואר

נסענו אתמול לדיר בלוט. זה הביקור הראשון שלנו בכפר הזה שממוקם כמה קילומטרים מערבית לדיר איסתיא וחארס שם אנחנו בדרך כלל פעילים. דיק בלוט נמצא כ- 7 ק"מ מזרחית לכפר קאסם וראש העין. מהגבעות המוריקות של הכפר ניתן להשקיף בקלות על גוש דן ושדה התעופה.

לפני כעשרה ימים נעקרו בשטחי הכפר כ- 3,500 עצים על יד הצבא/המינהל האזרחי!

למה? עולה ישר השאלה, אפילו במונחי הכיבוש לא ברור למה. באזור אין כל התנחלויות שהרבה פעמים העקירות באות לשרת את רצונן להרחיב גבולותיהן. בכפר מספרים לנו שהעצים ניטעו לפני 15 שנה, לא היו כל התרעות בשנים קודמות מהמינהל והצבא. עכשיו שהעצים בגרו מספיק ונותנים יבול משמעותי הם נעקרים.

בכניסה לכפר נפרשות משני צידי הכביש אדמות מישוריות עם גידולי שדה שונים – פול, בצל, ועוד מיני ירקות.. נסענו בסמטאות שאינן  מוכרות, מידי פעם על אחד הבתים הציץ גג רעפים אדום בסגנון טיבטי. הוזמנו לבנין ציבורי בחדר כבר חיכו לנו נשים וגברים, התיישבנו ולאט לאט החדר התמלא בעוד ועוד מנשות ואנשי הכפר, שמענו את סיפורם.

שומעים מבעלי ובעלות הכרמים על מה שאירע.

הנשים הסבירו "אנחנו כפר מעט שונה, הנשים עובדות בשדה כמו הגברים. החלקות שבכניסה לכפר מעובדות בעיקר על ידי הנשים ואנחנו גם שתלנו חלק מהעצים שנעקרו".

נשים מרשימות, זקופות גאות, שיתפו הסבירו בהרבה בטחון אך עם כאב גדול על  עקירת העצים.

אשה נאה, עיניים מעט עצובות, מספרת " אני מורה בבית ספר, כל יום לאחר סיום יום הלימודים אני הולכת לחלקה לטפל בגידולים, אני צריכה ללכת מרחק גדול לכל כיוון. ביום החופשי שלי מעבודה אני קמה מוקדם בסביבות ארבע לפנות בוקר מתפללת תפילת "פג'ר" ויצאת ליום לעבודה באדמה"

עוד נשים מוסיפות ואומרות " העצים האלו כמו הילדים שלנו, שתלנו אותם וטיפחנו והשקינו, הלב שלנו כואב לראות אותם עקורים כל כך הרבה עבודה השקענו" ודמעות נקוות בעיניהן.

חומת ההפרדה בנויה במרחק 4 קילומטרים מהכפר. גם כאן היא נבנתה לא על הקו הירוק אלא מעבר לו על שטחים של דיר בלוט ומותירה אלפי דונם של הכפר מצידה הישראלי. עלתה בלב השאלה – האם קבלו פיצוי כל שהוא? הידיעה ברורה אין פיצוי על לקיחת אדמות מפלסטינים.

העצים העקורים פזורים בשטח. מאחור, במרחק של יותר מקילומטר אפשר לראות את גדר ההפרדה עולה בין הגבעות. בין הכפר והגדר אין שום נוכחות ישראלית וגם לא תהיה. אפילו לכאן המדינה רדפה אחרי החקלאים הפלסטינים להחריב את עמלם. הגדר – גם כאן – נבנתה מעבר לקו הירוק ומצידה השני נמצאים אלפי דונם של דיר בלוט. וקצת אחריהם נמצאים רבי הקומות של ראש העין: כל כך קרוב אך כאילו בעולם אחר.

אחד המארחים מוסיף ומסביר שבעוד כשבועיים  יש דיון בבית משפט בירושלים: "כשקבלנו את הצווים על עקירת העצים, אספנו כסף ופנינו לעורך דין, הוגשה בקשה לדיון בבית משפט. אבל עוד לפני הדיון המינהל האזרחי והצבא באו לעקור. עכשיו יהיה דיון אבל אין עצים".

נכנסנו למכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון מטעי העצים העקורים.

צועדות יחד, מתחילות בהכרות חדשה עם אנשי הכפר, שומעות עוד ועוד סיפורים על הכפר ועל יום העקירה. מ' מצביע שמאלה " הנה את רואה גם פה שמו השבוע צווים חדשים לעקירה של עוד 1,000 עצים".

הגשם מתחיל להתחזק, אבו אימן קורא לנו לבוא ולראות את החלקה שלו, טובעים בבוץ ומחליקים על האבנים המשכנו לצעוד. לאט לאט נגלה המחזה הכואב, עשרות עצים שוכבים על צדם, ועדין נותרו גזעים גדומים באורך כ-30 ס"מ בקרקע. אנחנו לא מבינים – אבו אימן מסביר  "במקום לעקור היה להם יותר קל לחתוך את העץ ליד השורש ואז הם פיזרו רעל (חומר הדברה) על הגזע". העצים לאט לאט מתים, בזמן הזה הרעל חודר גם אל האדמה ומונע שתילה של עצים חדשים באותו מקום.

הרשויות בישראל כל כך הרבה פעמים משתמשות בהגנה על הטבע והכרזת שמורות טבע על שטחים בבעלות עשרות שנים על ידי פלסטינים, ובאותה עת משתמשים ברעל שהורג העצים ומזהם את הקרקע.

אבו אימן ממשיך נרגש "לסבא שלי היו 500 דונם, מצביע על כל השטח, עד כפר קאסם. כשבנו את הגדר לקחו לנו 410 דונם שנשארו מעבר לגדה, עכשיו יש לך את השטח הזה ופתאום החליטו שגם זה לא שלנו." בכאב ובכעס ממשיך "למה לא אמרו אז שאסור לשתול עצים"? למה לא אמרו מההתחלה לך מפה לירדן אין לך מקום פה?!".

הם מספרים שלעקירה הגיעו אוטובוס מלא בפועלים כ 50 איש, 7 טרקטורים ענקיים, פלוגות חיילים שמנעו מאנשי הכפר להתקרב לאדמות, חומרי רעל. 4 שעות כרתו, רמסו הרעילו ורססו את השטח והשאירו חורבה.

בסוף אבו אימן מוסיף " אבל נשתול מחדש" וחיוך קטן עולה על פניו.

ביקור עמוס, מרטיט לב ומלא בעוצמה. נשארתי עם הרבה רגשות ומחשבות סותרות מצד אחד יאוש גדול וחוסר אונים אל מול האלימות והעוולות שחוזרות ונשנות והולכות ומתגברות ומתגברות ומתגברות באזור זה בשנה האחרונה. מצד שני זיק של שמחה על המפגש האנושי היכולת ראות ולשמוע ולשאת עדות ולהעביר הלאה. בכל זאת משהו בעשייה, גם אם אינה תמיד מביאה לשינוי מידי או בכלל, מחזקת את הרצון לעשות עוד.

בדרך החוצה מהכפר הגשם פסק וקשת ניצנצה – היינו צריכים את היופי הקטן הזה אחרי כל מה ששמענו וראינו. מתי יפסיק גם שיטפון האלימות?

———-

שלומית כתבה את הדברים אחרי הביקור שלנו לפני 10 ימים. שבועיים וחצי עבור מאז העקירה ושום דיווח לא הופיע בתקשורת הישראלית. שלשום חזרנו לכפר כדי לעמוד לצד התושבים בתפילת המחאה שקיימו. בין לבין העברנו את המידע לגורמים שונים. נמשיך לעדכן.

ביקור הסולידרית שלנו שלשום

 

לראות חקלאי בוכה: ישראל עקרה כרם נוסף באדמות דיר איסתיא וחארס

20 ביולי – הצבא עקר יותר מ-200 עצי זית באדמות דיר איסתיא

אתמול (יום שלישי ה-21 ביולי) כוחות של הצבא והמנהל האזרחי עקרו כרם זיתים באדמות הכפר דיר איסתיא. שלושה באגרים עקרו למעלה מ-200 עצי זית אשר נשתלו בידי בעל האדמה לפני 15 שנים. שטח הכרם היה 17.5 דונם. לפני כשלושה חודשים קיבל בעל האדמה צו לעקור את העצים בטענה שמדובר באדמות מדינה, כלומר שהוא כלל אינו בעל הקרקע אלא פולש. הוא עתר באמצעות ארגון JLAC לבית המשפט הישראלי אולם השופט קיבל את טענות המדינה ודחה את העתירה. המשך קריאת הפוסט "לראות חקלאי בוכה: ישראל עקרה כרם נוסף באדמות דיר איסתיא וחארס"

זיהום שפכים חדש ישן

תזכורת: ב 29-30 במאי נקיים תרגול שטח בדיר איסתיא. יומיים של שהות בתוך המציאות שמעבר לקו הירוק והתבוננות על עצמנו בתוכה. הטקסט שלהלן, מתאר חלק ממה שנפגוש שם. הרשמה ופרטים כאן

כתב: אבנר כוכבי

(התפרסם גם ב"שיחה מקומית")

בשעת צהריים חמה של חודש אפריל חזרנו מביקור מתסכל במטעי הזיתים של ג'ינספוט, כפר ששוכן צפונית לעמנואל ועל אדמותיו הוקם מאחז "חוות גלעד".

זרם אדיר של שפכים מאזור התעשייה עמנואל זורם אל שטח הכפר כבר שנים מבלי שרשויות החוק עושות דבר וחצי דבר על מנת למנוע את הזיהום הסביבתי הנורא הזה. זיהום שחודר כמובן למי התהום, הורג את עצי הזית והצמחייה הטבעית, פוגע בבעלי החיים, מסכן את בריאותם של בני אדם, ובעיקר גוזל את פרנסתם של תושבי הכפר.

בעוד אנחנו מנהלים דיון בשאלה איך יתכן שדווקא "אוהבי ארץ ישראל", כפי שהם אוהבים לקרוא לעצמם, משחיתים ומשמידים פה כל חלקה טובה, הבחנו בצידי הכביש המוליך מג'ינספוט לכיוון דיר איסתיא בצד השני של מטבע האבסורד, מקום בו השלטון הישראלי דווקא מקפיד מאוד מאוד על נושא שמירת הטבע.

בריכת ביוב ועצים מתים
בריכת ביוב ועצים מתים
הביוב זורם בתוך המטעים
הביוב זורם בתוך המטעים

מספר חקלאים מהכפר דיר איסתיא, ובראשם ראשת המועצה, עמדו והתווכחו עם חיילים בנוגע לשתילת עצי זית צעירים בין העצים הבוגרים. החיילים והשוטרים טענו כי מדובר בשמורת טבע ולכן אסור להם לטעת זיתים, למרות שמדובר בחלקות של עצי זית בני עשרות שנים (שמורת הטבע נחל קנה הוכרזה בידי ישראל על אדמותיהם של תושבי הכפר).

לאט לאט, בעוד הוויכוח נמשך והשמש קופחת על הראש, הלכו והתקבצו במקום כל גיבורי הטרגדיה הישרא-פלסטינית: היה שם שוטר ערבי ממשטרת אריאל שניסה עם הרבה סבלנות ואורך רוח לפשר בין הצדדים, היו חיילים צעירים, בנעליים אדומות, ערוכים ומצוידים למלחמת העולם השלישית עם אצבע על ההדק ומבט אטום בעיניים, והיו כמובן הפלסטינים שרואים בעיניים כלות איך כל ההרים והגבעות מסביב הופכים בהדרגה לאתר בנייה אחד גדול. והכול נחרב תחת כפות הדחפורים בבנייה של התנחלויות, שחלקן חוקיות פחות וחלקן חוקיות עוד פחות. ורק בחלקת אלוהים הקטנה שלהם נזכרים פתאום כולם לשמור על הטבע.

בצעד נמרץ הגיע למקום קצין מיחידת הקישור ועל פי סעיף מספר 1 בספר "תראה לכולם מי פה המלך" התחיל את השיחה במשפט הקאלט "ג'יב אל הוויה" (תן תעודה) לאדם מבוגר שעמד ליד ולא היה מעורב כלל בוויכוח.

אנחנו תרמנו את חלקנו בתפקיד "סכינים בגב", וניסינו להסביר שעל פי פסיקת בית המשפט העליון מותר לשתול בחלקות הוותיקות גם בשמורת הטבע. ואחרונים חביבים, הגיעו מספר פעילי זכויות אדם מחו"ל בתפקיד "האנטישמים מאירופה", וכולנו עמדנו וחיכינו.

השחקן הראשי, איש רשות הטבע והגנים, שבאופן לא מפתיע היה היחיד מגיבורי העלילה שנכנס עם רכב ה-4×4 שלו הישר לתוך השטח, פסק מיד: "מדובר בשמורת טבע".

"ומה עם העצים שהם הביאו", שאל איש הקישור.

"שייקחו אותם חזרה", הייתה התשובה.

"ומה עם השתילים שכבר נשתלו?"

"לזה יש נוהל מיוחד", ענה איש הטבע בחיוך מלא משמעות.

אנשי הכפר החליטו לוותר על התענוג של לבלות לילה במעצר והחליטו להתפזר, יודעים היטב שזה עניין של ימים ספורים בלבד לפני ש"הנוהל המיוחד" יעלה שוב על החלקה ויעקור את השתילים הצעירים.

אם רט"ג עוקרת 495 עצי זית ואף ישראלי לא שומע את זה…

במהלך חג שבועות 21-25 במאי נקיים רטריט דהרמה של מעורבות חברתית. פרטים כאן

הסיפור הזה הוא כמו בצל, שכבות ועוד שכבות. אני לא יודע איזו שכבה פנימית ואיזו חיצונית, פשוט אפרוש אותן לפי סדר אקראי. אני לא חושב שיש שורה תחתונה. זו יותר שרשרת מעגלית. אנסה לספר עליה כאן.

עקירת עצים נוספת בדיר איסתיא

לפני שבוע 2 חקלאים מדיר איסתיא גילו שנעלמו להם 495 עצי זית צעירים. מה שנשאר זה בעיקר גומות באדמה שמהן נשלפו העצים. פה ושם נותרו גם גדמי העצים שנשברו וחלקם העליון סולק מהשטח. מה יחשוב חקלאי פלסטיני שהעצים שלו הושחתו? מן הסתם זה מעשה ידם של מתנחלים. המטעים המדוברים ממוקמים הרחק מהכפר וסמוך להתנחלות עמנואל.

שלשום הלכנו לראות. מין בילוי כזה ליום העצמאות.

בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות טיול מהנה בנוף היפהפה של ואדי, גבעות ירוקות, נקיקים והשילוב המוכר  (והמענג) בפלסטין בין הטבע לחקלאות מעשה ידי אדם.

אבל הנסיבות אינן אחרות וזה מה שראינו:

גדם שתיל שנשאר בשטח - יש לנו עשרות תמונות כאלו של גומחות ריקות או גדמי גזעים
גדם שתיל שנשאר בשטח – יש לנו עשרות תמונות כאלו של גומחות ריקות או גדמי גזעים

אחר כך בדקנו במפות וגילינו שהמטעים המדוברים כלולים בשטח של שמורת נחל קנה. החקלאים אפילו לא ידעו את זה. מחר ננסה לברר מול רט"ג האם היא זו שעקרה את העצים. אנחנו מניחים שהתשובה חיובית. בהנחה שאכן מדובר ברט"ג הרי שהעקירה בוצעה בניגוד למה שרשות הטבע והגנים אמרה לשופטי בג"ץ לפני שנתיים בעתירה נגד צווי עקירה קודמים שהיא הוציאה לעצים בשמורה: רט"ג טענה שמכיוון שהיא מכירה בכך שמדובר באדמות חקלאיות צווי העקירה מוצאים רק לעצים שנשתלו ליד מעיינות, בלב השמורה ובאדמות שקודם לכן לא היו מעובדות. העצים שנעקרו ממש לא עומדים בקריטריונים הללו.

בשיחת טלפון שעשינו היום עם איש רשות הטבע והגנים שנמצא בנחל קנה הוא אמר לנו שהעקירה לא בוצעה על ידם ושהם אינם יודעים במה מדובר. הנטייה שלנו היא להאמין לו. עם כך, 495 עצי זית של חקלאים פלסטינים הושחתו בידי עבריינים, כנראה ישראלים.

הקו הירוק מסמן את גבולות השמורה.רשות הטבע והגנים מתעלמת מכך שמדובר באדמות בבעלות פרטית שהיו מעובדות דורות לפני שהצבא הישראלי הכריז שהשטח יהפוך לשמורה. כפי שכתבנו בעבר, ב-4 השנים האחרונות עקרה רט"ג אלפי עצי זית של פלסטינים שניטעו בשמורה. במקביל רט"ג מתעלמת בעקביות מהפגיעות שנגרמות לשמורה מההתנחלויות המקיפות אותה (ביוב, בתים וכבישים בשטח השמורה ועוד). התמונה מתוך מצגת של עמית מנדלסון http://www.inature.info/w/images/2/2f/Wadi_kana.pps
הקו הירוק מסמן את גבולות השמורה. העצים שנעקרו היו בחלק המזרחי, דרומית לעמנואל. התמונה מתוך מצגת של עמית מנדלסון http://www.inature.info/w/images/2/2f/Wadi_kana.pps

להרחבה על הכרזת השמורה ועקירות העצים ראו כאן

מה יותר גרוע? שאזרחים –  אנונימים, פורעי חוק – משחיתים את מקור הפרנסה שלך או שהשלטון  – מוכר היטב וקובע את החוק – עושה זאת? האם בשטחים הכבושים יש בכלל הבדל?

הרבה יותר מעקירת עצים

וכיצד מרגיש חקלאי שעמלו ירד לטמיון ואדמתו חוללה בידי כוח שחזק ממנו אלפי מונים? אני לא יכול להבין איך הוא מרגיש אבל אני יודע היטב איך אני הרגשתי אחרי הביקור בכפר. תערובת של חוסר אונים ומרירות. שני רגשות שעד היום נחסכו ממני למרות הרבה עוול וסבל שאני נחשף אליהם. בערב ולמחרת היום לא היה לי כיף ולא היה כיף להיות לידי…

על מה חוסר האונים? לכאורה ברור, על כך שהעצים ממשיכים להיעקר ואנחנו לא מצליחים לעצור את מעשי העוול של רט"ג. אבל יש גם משהו אחר.

למרות כל הניסיונות שלנו לא נראה שהצלחנו לעורר את חברינו לקהילת הדהרמה לצאת נגד העוולות הללו. למרות מאות האנשים שהגיעו איתנו לדיר איסתיא, ראו, שמעו, חשו כאב על המציאות הקשה אבל לא פחות מכך חשו קירבה לתושבים שפגשו וקיבלו גם השראה ותקוה …. למרות זאת, רובם המוחלט של האנשים לא מצטרפים לפעילות לשינוי המציאות.

מההתחלה ולאורך כל הפעילות שלנו האמירה הברורה שלנו היא שתפקידנו להיות גשר בין קהילת המתרגלים והמתרגלות לבין המציאות של הסכסוך. לא פחות חשוב מלמנוע עקירת עצים זה להביא את המידע לידיעתם של מתרגלים ומתרגלות. ולעשות זאת באופן שיאפשר להם להקשיב עם מעט התנגדות ויעורר אותם לקחת אחריות ולפעול. כי התודעה הישראלית מאפשרת את המשך העוול ובלי שהיא תשתנה גם העוולות ימשיכו.

הסנגה – קהילת המתרגלים והמתרגלות – שאנחנו חלק ממנה, היא הסיבה היחידה שבכלל יכולנו לקוות לעשות את המעשה הלא פשוט של שינוי תודעה בקרב הציבור. בזכות החיבור למעגל רחב של אנשים שחולקים איתנו שפה משותפת, ערכים ואמון הדדי יש לנו אפשרות ייחודית להביא את הסיפורים שלנו לאנשים שמיזמתם פחות מתעניינים, שמטבעם אינם אקטיביסטים ושעמדותיהם הפוליטיות שונות אולי משלנו.

ואחרי הביקור במטעים שהושחתו התחושה שלי היתה תחושת כישלון גם בהיבט הזה.

התפיסה הזו שלנו את התפקיד והמטרה שלנו מעצבת כמובן את אופן הפעולה של דהרמה מעורבת חברתית. אנחנו מודדים את הפעולות שלנו לפי השאלה האם הן מאפשרות את הגשר הזה שאנו רוצים להיות. והנה נוכח הסכנה הברורה שבסילוק חקלאי דיר איסתיא מואדי קנה גיבשנו כמה צעדים: למשל פניה לארגונים מבוססים שיכולים לתת סיוע משפטי ואחר. או חיפוש מימון לפרוייקטים שיתמכו בנוכחות החקלאית באזור. אלא שהפעולות הללו – חשובות ונחוצות ככל שיהיו – אין להן דבר עם המטרה של העלאת מודעות ומעורבות של קהילת הדהרמה .כלומר, לא רק חוסר האונים אלא אפילו הפעולות שאנחנו מרגישים שיש ביכולתנו לעשות מעידות על כך שאיננו עומדים במטרה שהצבנו לפנינו.

אז כן, זה סוג של משבר (אישי). וכמו כל משבר זה מזמין (לפחות) שני דברים: לטפל בעצמי, למלא מחדש את המצברים ולבדוק מה בדרך הפעולה שלנו צריך ויכול להשתנות כדי שנממש יותר טוב את המטרה שלנו.

אני מודה שהראשון (טיפול עצמי) נהיה יותר קשה לאחרונה אבל הוא עדיין נגיש יחסית: יש לי את "הטריקים" שלי והנה היום אני כבר מרגיש אחרת. לגבי השני – סימן השאלה שם גדול. כך או כך, משבר אינו שונה בהרבה מגל. לא צריך לפחד ממנו אם אפשר לרכב עליו.

סיפור קטן על (אי) שינוי תודעה

והנה עוד שכבה של הסיפור – האם בכלל אפשר לשנות תודעה ואיך אפשר לעשות זאת? במהלך פסח היינו בואדי קנה כדי לראות מטעים אחרים שבהם רט"ג עקרה 120 עצי זית. ניגשתי לקבוצה של מטיילים ישראלים ושאלתי אם הם רוצים לשמוע על מה שמתרחש במקום הזה. דיברנו קצת, היה רגוע למדי, ואז כשקמתי להיפרד מהם חנה לידינו רכב ומתוכו יצאו 3 פלסטינים. "רגע, אל תלך", אמרה בבהלה אחת הנשים, "יש בני דודים".

רציתי להגיד לה שאם היא מפחדת מפלסטינים היא אולי לא צריכה להסתובב באדמות שלהם. אבל היה ברור שתשובה כזו לא תביא לשום דבר מועיל. אז במקום זה אמרתי, "את לא צריכה לפחד מהם. הם בטח אנשים מאוד נחמדים". שכלית ידעתי שזה שלא ביקרתי אותה יצר איזשהו סיכוי שהיא תצליח לשחרר את המשוואה האוטומטית בין פלסטיני למסוכן. רגשית, הרגשתי בחילה כי בגילוי האמפתיה שלי נתתי מעין לגיטמציה לגסות הכל כך ישראלית הזו שמסתובבת באדמות פלסטיניות כאילו זה מובן מאליו אבל את בעלי האדמה היא רואה כהפרעה מסוכנת.
ומיד אחר כך אחד המטיילים האחרים אמר משהו ציני שעכשיו אני לא זוכר ושהוכיח לי שניסיון האמפתיה שלי לא יוביל לשום ריכוך אצל האנשים הללו.

כבר זמן רב שאני חצוי: השאלה היא איך הציבור הישראלי יתעורר? מבחינה מעשית מה שאני מסוגל לו זה לנסות להביא שינוי דרך אמפתיה, הקשבה וקבלה. אבל בתוכי אני יודע שהציבור הישראלי לא יתעורר בלי שיהיה לו רע. רע מאוד.