זה מאוד מחזק שאתם איתנו

חיילים חוסמים את היציאה מחארס (צילום: אייל רוזין, 26 ביוני 2020)

נגמרה הדמוקרטיה

במשך ארבעה שבועות המחאה השבועית בחארס כללה צעדה מהכפר לאורך הכביש הראשי (עליו נוסעים ישראלים) אל הכרם שהושחת. כתבנו שמאוד נדיר שהצבא מאפשר מחאה פלסטינית כזו והסברנו שזה בוודאי קשור למתח הגובר סביב כוונות הסיפוח של ישראל.

בשבוע שעבר הצבא החליט שדי עם כל הדמוקרטיה הזו וחופש המחאה. אפשר לדמיין את שיחת הטלפון העצבנית שמפקד צבאי כלשהו קיבל ממתנחלי האזור שלראות צעדות עם דגלי פלסטין לא בא להם טוב. וכך כשלפני תשעה ימים המתרגלים שלנו הגיעו להפגנה בחארס, עשרות חיילים חסמו את הכניסה לכפר כדי למנוע את קיום הצעדה. החיילים גם הראו להם צו שטח צבאי סגור. בכל זאת הקבוצה שלנו נכנסה לכפר ועמדה עם התושבים שקיימו את תפילת המחאה מול החסימה של הצבא.

אי אלימות במעמד צד אחד

לקראת ההפגנה שלשום, נוסף על החשש מפני החיילים, גם התפשטות הקורונה ריחפה מעלינו: מהכפר אמרו שאולי יעדיפו שלא ניכנס. וגם אנחנו תהינו האם זה אחראי מצדנו לנסוע השבוע ובטעות להביא איתנו גם את הוירוס… ההסברים במעגל ההכנה התארכו עוד ועוד בגלל ריבוי הנסיבות שאינן בשליטתנו.

אבל כשהגענו לחארס לא נראו שם חיילים והחברים בכפר כן רצו שניכנס. קצת אחרי שהחנינו את כלי הרכב הגיע כוח צבאי גדול וכמו בשבוע שעבר חסם את היציאה מהכפר. החיילים ניסו לסגור את היציאה בשער ברזל ושוב היתה לנו הזדמנות לראות את האומץ של המפגינים – כמה מהם חברים ותיקים שלנו שאנחנו מכירים כבר שנים.

חיילים סוגרים את המחסום כדי לכלוא בכפר את המפגינים (ותושבים בכלל). כמה מפגינים ניסו למנוע זאת.

מצד אחד עמידה נחושה מול החיילים החמושים, דחיפת השער ואפילו ספיגת מכות ומצד שני הימנעות מוחלטת מאלימות או התלהמות.
יש משהו חזק במראה של החיילים החמושים מכף רגל ועד ראש שגם עטויים במסיכות קורונה. הפגיעות של כולנו נוכח הוירוס המתפשט מאירה באור אבסורדי את היומרה הצבאית הזו לשלוט במתרחש ולכפות את הרצון הישראלי על המרחב ותושביו הפלסטינים.

הכוח של תפילה כמחאה

כמו בשבוע שעבר המתפללים כרעו והתפללו מטרים ספורים מהחיילים. עוד מפגן מעורר השראה של החיבור בין תפילה ומחאה. למרות הקורונה ושאר החששות אנחנו הישראלים היינו קבוצה גדולה יותר מאשר בשבועות הקודמים. לאורך המחאה יצא לנו לשוחח עם תושבים ולשמוע מהם על המתרחש. מצדם, הם התעניינו למה באנו ומדוע אנחנו עומדים איתם.

מתפללים מול החיילים שחסמו את היציאה מהכפר

המחאה הסתיימה וגם החיילים הסתלקו. אנחנו הוזמנו למפגש עם כמה מפעילי הפתח באזור. היה מעניין מאוד לשמוע את ההסברים שלהם וגם מרגש לראות עד כמה חשוב להם – אנשים שעשרות שנים נאבקים נגד הכיבוש וסופגים אכזבה אחר אכזבה מהתגובות של הציבור הישראלי – שאנחנו איתם.

תם ולא נשלם

הם סיפרו לנו על אירועים שונים של אלימות מתנחלים שהתרחשו באזור במהלך השבוע. ובעיקר הם דיברו מהלב על כמה חשוב להם שאנחנו מגיעים ושנמשיך להגיע. "זה מחזק אותנו שאתם איתנו. אם היינו לבד היינו חושבים שאולי אנחנו טועים. אבל כשאנשים ממדינות אחרות עומדים איתנו וכשישראלים עומדים איתנו אנחנו מבינים שהצדק איתנו". הדברים הללו היו נוגעים ללב באופן מיוחד. דורות של כיבוש ועדיין הספק הזה והצורך הכל כך אנושי בתמיכה מבחוץ ובגשרים אל הצד השני.

"החשיבות של ההפגנה היא בכך שאנחנו מעבירים את המסר שלנו. אנחנו כאן ואנחנו רוצים את החירות ואת הארץ שלנו. ואנחנו צריכים להרחיב את המאבק לעוד מקומות". הם גם דיברו על דור הילדים, על החובה להגן עליהם מאלימות וללמד אותם מה הזכויות ומה הזהות הלאומית שלהם (שכדי להגן עליהן יוצאים למאבק שבו חשופים לאלימות).

בשלב מסוים הם הסבירו שהסכסוך שלהם הוא לא עם היהודים אלא עם הציונות. מבחינתם מדובר באמירה מקרבת שמראה שהמאבק שלהם הוא עם אידאולוגיה ומדיניות ששוללות את הזכויות שלהם ולא עם יהודים באשר הם. מבחינתנו – לפחות מבחינת חלק מאיתנו – זו אמירה שקשה לשמוע. כיבוש וציונות זה אותו דבר? הקו הירוק משנה משהו? זה היה רגע מרתק והיה נראה שחלק מאיתנו מוכנות לענות ולהציג את עמדתן.

אבל כמו שקורה הרבה פעמים, דווקא ברגע המעניין הזה היינו צריכים להיפרד לשלום. נחזור בשבועות הבאים ובצורה כזו או אחרת השיחה תמשיך.

וידאו קצר מתפילת המחאה ביום ששי האחרון.

התודעה הלא כבולה בקונפליקט

כתיבה: אביב

במסיק לפני כמה חודשים הצטרפנו למשפחה פלסטינית שבצמוד לכרמים שלה נבנה מאחז לא חוקי. כשהגענו עם בני המשפחה לפאתי הכרם, כמה דקות הליכה מהבית שלהם, חיכו לנו חיילים שהורו לנו לעצור. אז חיכינו וחיכינו. בני המשפחה שבסך הכול רוצים למסוק את הזיתים שלהם נאלצו להישמע להוראות חסרות הצדקה של חיילים חמושים. ואנחנו שלקחנו חופש מהעבודה, קמנו מוקדם בבוקר והגענו מרחוק, נאלצנו לחכות ולבזבז זמן יקר. סיטואציה מרגיזה ומקוממת.

אבל הבוקר היה יפה והרוח היתה נעימה. כרעתי ארצה והרגשתי את הגוף שלי קומפקטי ומחובר וגמיש. התמסרתי לנעימות הזו וגיליתי לתדהמתי שהתודעה שלי אינה נתפסת כלל בעיכוב ובחיילים שמעכבים אותנו כך בלי כל הסבר או הצדקה. הנעימות הזו בגוף ובתודעה לא השתנתה גם כאשר מתנחל מהמאחז האלים הסמוך הגיע כדי לתת הוראות לחיילים ולקצין על מנת שימשיכו לעכב אותנו. המשך קריאת הפוסט "התודעה הלא כבולה בקונפליקט"

כשחיילים עזרו לי למצוא את החיבור שלי אל כל הברואים

ליווי רועים מח'ירבת סמרה

כתיבה: אביב

לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי אומר "לא!" לחיילים. זה היה בחצות הלילה בפאתי העיירה הפלסטינית עוג'ה שבבקעת הירדן. מה שקרה אחר כך היה אמירת "כן!" מהדהדת. בתוך סיטואציה של התנגדות ועימות שבדרך כלל מקצינה תחושה של אני נפרד גיליתי את החיבור שלי; ראיתי שריבוא אנשים נושאים אותי וחיים בתוכי. מה שבמבט ראשון נראה כמו המעשים שלי הוא בעצם הפעולות שהם פועלים דרכי.

אני ומתרגל נוסף הגענו אל החיילים קצת אחרי חצות הליל, כמה דקות אחרי שפשטו על ביתה של משפחה פלסטינית בפאתי עוג'ה, עיירה פלסטינית בבקעת הירדן. לברכת הערב טוב שלנו הם השיבו שאסור לנו להיות במקום ושעלינו להסתלק. עניתי שלדעתי זה דווקא הם שנמצאים היכן שאסור להם להיות. הם הודיעו שאם לא נעזוב יעכבו אותנו ויקראו למשטרה שתעצור אותנו. המשך קריאת הפוסט "כשחיילים עזרו לי למצוא את החיבור שלי אל כל הברואים"

ענישה קולקטיבית בדיר איסתיא

תזכורת אחרונה לסיור הדהרמה איתנו ועם כריסטופר טיטמוס לאל-ולאג'ה בעוד שבוע ה-8 לספטמבר.
נותרו כמה מקומות בסיור – מוזמנים ומוזמנות לכתוב לנו ולהירשם.

לקריאה על המתרחש בולאג'ה בתקופה האחרונה ועל המעורבות שלנו שם ראו את המאמר על לקיחת אדמות הכפר באמתלה של גן לאומי ואת העדכון מהיום לגבי החקלאי שמנסה להגן על עצי הזית שלו.

גם בדיר איסתיא משמש מכשיר שמורות הטבע כאמצעי הפוגע בבעלות של החקלאים על אדמותיהם. לפני כחודש וחצי סימנו פקחי המנהל האזרחי ורשות הטבע והגנים מעל 2,000 עצי פרי כמיועדים לעקירה וזאת בסתירה לפסיקת בג"ץ. עורך הדין של הכפר פנה לבית המשפט וגם אנו פעלנו כדי למנוע את העקירה. נכון להיום העקירה לא בוצעה אבל גם לא התקבלה הודעה על ביטולה.

כבר שלושה לילות – מאז חמישי בלילה – משתוללים חיילים של צה"ל בתוך הכפר דיר איסתיא: החיילים נכנסים אל הכפר בשעות הלילה מכריחים את בעלי החנויות ובתי הקפה לסגור אותם ומגרשים את כל מי שהיה ברחוב לביתו. הם גם משליכים רימוני הלם ופצצות תאורה.

יתכן והסיבה לכך היא ידוי אבנים על רכב ישראלי ופציעת הנהגת בכביש שבין דיר איסתיא להתנחלות יקיר הסמוכה ביום חמישי האחרון. אבל בעבר גם בלי "סיבה" שכזו, חיילים הפכו את דיר איסתיא לשטח אימונים שלהם. ידוי אבנים על מכונית חולפת הוא טרור. איך נקרא לפעילות של ענישה קולקטיבית שבה חיילים חמושים משבשים את החיים של 3,500 אזרחים, מטילים פחד ומפעילים אמצעי לחימה ללא סיבה בתוך שטח מגורים?

כשחושבים על זה, הענישה הקולקטיבית ממחישה את זה שבצבא מתייחסים אל הפלסטינים כבעלי אנושיות פחותה. כי איך אפשר להסביר אחרת את הטלת האימה (זו המשמעות המילולית של טרור) על תינוקות, נשים, ילדים קטנים וזקנים שאין להם דבר עם זריקת אבנים? איך אפשר להסביר אחרת את המחשבה שעל ידי השתוללות כזו אפשר יהיה "להרתיע" את מיידי האבנים – כמו שמאלפים כלב?

האם אני מצדיק ידוי אבנים על רכב בכביש? ודאי שלא. האם אני מצפה שהצבא יעבור על ידוי אבנים בשתיקה? הצבא לא הצליח למנוע את ידוי האבנים והוא אינו יודע מי ביצע אותו. הענישה הקולקטיבית הזו (כמה זמן היא עוד תימשך?) היא בגלל שהצבא לא מוכן להודות במגבלותיו. הוא אינו כל יכול, הוא אינו מסוגל למנוע לחלוטין ידוי האבנים, הוא אינו מסוגל לספק "ביטחון מוחלט" לישראלים. ובגלל שהצבא לא מוכן להודות במגבלותיו הוא משתולל עכשיו, מפחיד ומכעיס אזרחים חפים מפשע. ככה משיגים ביטחון?

כמה מאיתנו נוסעים הלילה לכפר כדי להביע תמיכה בתושבים ולהעביר מסר לחיילים שההשתוללות הזו חייבת להיפסק. נדווח.

ביקרתי אתמול בדיר איסתיא ובין השאר הפגישו אותי עם משפחה שבה אחד הילדים, בגיל 8, "נהיה חלש" לפני 4 חודשים. אני מסתכל עליו ולא מזהה שום דבר חולני אבל אז מספרים לי שאין לו כוח ללכת יותר מכמה מטרים ספורים, הוא מתקשה לעלות במדרגות או לשאת את הילקוט לבית הספר. לפני שבועיים הוא היה בבית חולים אל-מקאסד בירושלים המזרחית אבל תוצאות הבדיקה עוד לא התקבלו. מבקשים שאנחנו ננסה לעזור. שואלים אם נוכל לארגן בדיקות בבית חולים ישראלי. שואלים אם נוכל לגייס כסף לטיפולים וממהרים להסביר שלמשפחה אין כסף – כאילו שצריך להתנצל.

אני מנסה להסביר איך הדברים הללו עובדים – שכדי שהארגונים שמסייעים לחולים פלסטינים יוכלו לעשות משהו הם צריכים לקבל חוות דעת מבית החולים והרופא הפלסטיני שכרגע מטפל בילד. תוך כדי שיחה מתברר שהם כבר יצרו קשר עם ארגון ישראלי כלשהו. הם לא יודעים להגיד איזה: רק "חוקוק אל-אנשאן" השם הגנרי "(ארגון) זכויות אדם". אני מסביר שאנחנו אפילו לא ארגון. שכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לפנות לאחד הארגונים דוגמת רופאים לזכויות אדם ושאולי אין טעם שנפנה אליהם ועדיף שהם ימשיכו לדבר עם הארגון שכבר יצרו איתו קשר. האמא אומרת שהיא כמו טובעת בים והיא שולחת יד אל כל מי שהיא יכולה לתפוש. היא שואלת אם יש לי ילדים. אני אומר שלא אבל שאני מבין אותה לגמרי.

אני קורא בניירות שקיבלו מהרופא. "muscle dystrophy" הוא חושד. אני נזכר בחבר שהתפתח אצלו ניוון שרירים ועל ההדרדרות הארוכה והקשה של המחלה הזו. בינתיים מתקבצים עוד ועוד אנשים בחדר הקטן – גיסה ודודים ואחים. כולם מתכנסים שם לרגל נוכחותי כאילו שאני באמת נושא איזו בשורה ויכול לעשות משהו. אני צעיר יותר מהם, אין לי השכלה רפואית, אין לי כספים ואין לי גב ארגוני. אבל אני ישראלי והם פלסטינים ולכן פתוחות בפני אינספור אפשרויות שחסומות בפניהם. כולל אפילו האפשרות לסייע להם.

זו תמונת ראי של ההתנהגות של החיילים הישראלים שמבחינתם האנושיות של הפלסטינים פחותה מזו של הישראלים: המציאות שיצרנו פה היא כזו שבה אני חי בעולם אחר מהעולם של אנשי דיר איסתיה. אני כמעט גזע עליון.