מסיק ופחד בימי המלחמה

הטבח בישובים של עוטף עזה אירע ימים ספורים לפני תחילת עונת המסיק. כמו כל דבר אחר שמתרחש מאז בארץ, גם המסיק מתנהל כעת בצילם של הטבח והמלחמה.

בולאג'ה הגענו למסוק עם משפחה אחת בלבד. רוב המשפחות מהכפר חוששות להגיע למטעים בצד הישראלי של הגדר כך שלעת עתה המסיק מתקיים רק בתוך הכפר. וחלק מהתושבים עימם אנחנו בקשר חושבים שלא כדאי שניכנס לכפר בימים אלו.

גם לנו לא היה ברור אם אנחנו רוצים לצאת למסיק. לא רק בגלל החשש מאלימות אלא בעיקר כי בשעה שאנחנו המומים וכואבים הנטיה היא להתכנס אל תוך עצמנו והמפגש הישראלי-פלסטיני טעון מאי פעם. לא ידענו איך בשעה שאנחנו פגיעים וצריכים תמיכה נוכל אנחנו לתמוך באנשי דיר איסתיא.
לחברות וחברים שונים בקבוצה היו בחירות שונות בדילמה הזו. אלו מאיתנו שכן רצו להגיע אל דיר איסתיא, בדקו וראו שזה אפשרי, ומועיל.
כך שמאז ה-13 באוקטובר אנחנו מגיעים למסיקים בכפר.

ביקור סולידריות במחוז סלפית – האם נוכל לגלות אמפתיה כלפי כולם?

מפת אזור סלפית – הכפר זאויה ממנו יצא עומר אבו לילי ממוקם בקצה המערבי (צד שמאל) של המפה. ההתנחלות אריאל (בקצה המזרחי – צד ימין – של המפה) ממוקמת בלב השטחים הכבושים, 20 קילומטר מהקו הירוק. אריאל גם חוצצת בין עיירת המחוז סלפית שנמצאת מדרום להתנחלות לכפרים שנמצאים מצפון ושסלפית היא מרכז עירוני עבורם. דיר איסתיא נמצאת בחלק הצפוני (למעלה) של המפה

מחוז סלפית היה רווי אלימות השבוע. הרבה מהאירועים האלימים באזור התרחשו במקומות שאנחנו מבקרים בהם ומכירים בהם אנשים – זאויה, בורכין, אריאל, חארס, כיפל חארס וכמובן דיר איסתיא. לאורך השבוע הקשבנו לחדשות, קראנו את מה שחברינו העלו לדפי הפייסבוק שלהם ודיברנו איתם בטלפון. אתמול נסענו לבקר. רצינו לראות את החברים שלנו, לשמוע פלסטינים וישראלים מספרים מה קרה בישובים שלהם השבוע ואיך הם מרגישים.

האם נוכל לגלות אמפתיה כלפי כולם?
כתיבה: אביב ואורית

יום ששי. הפלסטינים הכריזו על "יום זעם" של הפגנות מחאה על הרג ארבעה פלסטינים במהלך השבוע. אחד מהם, עומר אבו לילי נהרג ביום שלישי; זאת אחרי שביום ראשון הוא הרג בכניסה לאריאל את החייל גל קיידאן ואת תושב ההתנחלות עלי הרב אחיעד אטינגר; זאת אחרי ששבוע קודם לכן כוח של הצבא שפלס לעיירה סלפית הרג קרוב משפחה שלו. בתקשורת הישראלית מדווחים ש"השטח רותח" ושבצבא נערכים למהומות נרחבות אולי לאינתיפאדה.

למודי ניסיון אנחנו מתארים לעצמנו שיש פער גדול בין ההכרזות לבין המצב בשטח. אבל אנחנו יודעים שניתקל במחסומים של הצבא ובהרבה ישראלים ופלסטינים מתוחים. השאלה שניקרה במוחנו תוך כדי נסיעה היא האם נצליח להתנהל היום מתוך אכפתיות לכולם?

לדבר כמו מרטין לותר קינג

כתב: אביב

בכיתה ז' היה לי מורה לאנגלית מיוחד. יום אחד הוא ביקש שני מתנדבים והושיב אותם אחד מול השני. אני לא ממש זוכר מה היו ההנחיות שלו אבל זה היה משהו שקשור לתת סטירות אחד לשני. הם כמובן לא רצו והתחילו בסטירות דמה. אבל מאוד מהר אחד מהם כן נתן מכה קטנה ואז מיד השני נתן מכה יותר חזקה ותוך 2-3 חילופים המורה היה מוכרח לעצור את ההדגמה לפני שהאלימות תצא משליטה. כל כך בקלות, שני ילדים שלא היה ביניהם שום ריב ושלא רצו להרביץ אחד לשני עברו לאלימות.

אני לא זוכר מה המורה לאנגלית עשה אחר כך ומה הוא בדיוק רצה שנלמד מהניסוי שלו אבל איתי זה נשאר עד היום: בכולנו יש אלימות. מספיק גירוד קטן בשביל להוציא מרובנו את האלימות שיש בנו. ורובנו משתמשים באלימות של אחרים כדי להצדיק את המעשים שלנו נגדם וכדי לא לכנות את האלימות שלנו אלימות. זה נכון גם לגבי אלימות פיזית וגם לגבי רגשות כמו שנאה או "סתם" מלים קשות. השיעור של המורה בארי נשאר איתי עד היום. ובתור אקטיביסט שמזדמן שוב ושוב לסיטואציות של קונפליקט זה שיעור שמציל את הנשמה שלי.

נזכרתי בשיעור הזה שוב לפני שבוע בעקבות הפיגוע בתל אביב. ראש הממשלה של המדינה שלי בחר להגיב לפיגוע הזה בדמוניזציה לכלל האוכלוסיה הערבית בישראל. ניסיתי לפנטז על ראש ממשלה אחר – ראש ממשלה שתופס את עצמו כמחויב לכל אזרחי המדינה – שהיה אומר דברים בסגנון "ערבים ויהודים, כולנו חיים במשותף במדינה הזו ורק על ידי הנמכת החומות נצליח ליצור מציאות ללא אלימות. בואו לא ניתן לכאב ולפחד להגביה אותן".

אבל תוך כדי הפנטזיה הבנתי שגם הכעס והביקורת שאני שומע מהמחנה שלי על דבריו הקשים של ראש הממשלה אינם מועילים. אמנם הביקורת מוצדקת ביותר. אבל הביקורת הזו נקלטת רק אצל מי שמלכתחילה הבין שנתניהו עושה דבר פסול. אחרים לא מצליחים לשמוע אותנו והביקורת הזו רק מקבעת אצלם דיכוטומיות של אנחנו והם ומחזקת את הטינה שלהם. התגובה הבאה תהיה חריפה יותר וזו שאחריה עוד יותר וכך מסלים פינג-פונג ההכתשות שאותו לימד אותי בארי המורה לאנגלית.

לכן אני מרשה לעצמי לפנטז על איימן עודה שבתגובה לדברים של נתניהו יגיד משהו בסגנון: "אחי היהודים, אני מרגיש את הכאב הקשה שלכם ומבין את הפחד שלכם. גם הציבור הערבי מפחד וכואב. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לחיים ללא פחד ואלימות".

נכון, נתניהו תקף ציבור שלם ומאשים אותו במעשים שלא עשה ואילו איימן עודה ביקר את נתניהו על מילותיו. נתניהו הוא החזק ועודה שייך למיעוט המופלה. האחריות לעצור את כדור השלג הגדל של שנאה ופחד היא של הצד החזק. אבל כשהצד החזק מועל באחריות שלו – וזה קורה הרבה – הצד החלש צריך לבחור כיצד להתנהג. מרטין לותר קינג, לא חיכה שנשיאי ארה"ב – אייזנהאור, קנדי וג'והנסון – ידברו על זכויות השחורים כתנאי לכך שהוא ינסח את המאבק שלו במלים של אהבה והכרה בלבנים.

בכל מקרה, מאחר שאני לא שייך למיעוט הערבי, אסיים כאן את הפנטזיות על מה מישהו אחר יעשה. הדברים שלהלן מופנים אל עצמי ואל כל מי שימצא בהם טעם – מקווה שבקהל של דהרמה מעורבת חברתית יש לא מעט כאלו.

אנחנו בשפל. מצד אחד פלסטינים מנסים לרצוח יהודים כמה פעמים בשבוע ומצד שני שוב ושוב ישראלים יורים למוות בתוקפים הפלסטינים כשפעמים רבות אין בזה צורך. שתי החברות לא מצליחות לעצור את האלימות חסרת הטעם שלהן. כשהדברים הללו מתרחשים וסיום לא נראה קרוב, זה אולי מוזר לדבר על שיח מתלהם יותר או פחות. אבל השיח האלים הוא חלק בלתי נפרד מהאלימות. היא כנראה לא היתה מתאפשרת בלעדיו. וברמות כאלו של אלימות אנחנו עתידים לראות עוד ועוד הקצנה של מלים, רעיונות, רגשות והלכי רוח. ובניגוד לאלימות הפיזית, כולנו לוקחים חלק בשיח ולכן יש טעם שנבחן את עצמנו בשדה הזה.

יש כל מיני קשיים בפני יצירת שיח אחר. על הראשון כבר דיברתי: אני לא אתלהם, אדבר בצורה עניינית ואוותר על הטחת האשמות אבל אז אם יגיבו אלי בתוקפנות אני עלול לזרוק את הכוונות הטובות לפח ולהכות בחזרה.

קושי אחר נוגע למציאת המלים הנכונות: תוך כדי כתיבה עצרתי מספר פעמים כי הוויתור על מלים שהרגישו לי חריפות מדי גרם לי להרגיש שהמלים החלופיות שהשתמשתי בהן מסורבלות או אנמיות ביחס לחומרת הדבר שהן מנסות לתאר.

אבל הקושי שהכי חשוב לי להצביע עליו הוא שרגישות לשיח עלולה בקלות להפוך להשתקה. מאחר שרובנו לא מרטין לותר קינג, אז מי שנמנע ממלים קשות או מביקורת נחרצת בדרך כלל נמנע גם מלהתייחס לעוול ולדרוש תיקון. לפעמים במקום להקשיב למי שמדבר על עוול שחשוב שנדע עליו, משתיקים אותו בטענה שהוא מדבר מלים קשות. אז לא זו הכוונה וחלילה אם זו תהיה התוצאה. קינג לא היסס לקרוא לעוול בשמו. ואם באמת רוצים לדבר כמו מרתין לותר קינג אז צריך לזכור שקינג לא רק דיבר. קינג נאבק – אחד המאבקים הנחושים והאמיצים של המאה שעברה.

אנחנו נמשיך לדבר על – ולפעול לסיום – כיבוש, אי צדק, אלימות, הסתה ועוד רעות חלות. נעשה זאת בלי להפחיד, להכליל, להתנגח, לאיים. ואיפה שרק נוכל נשתמש בדיבור מקרב ונזכיר את הרצון של כולנו בחיבור, קירבה, שמחה וטוב.

——————-

את הדברים שלמעלה כתבתי לפני יומיים. הפסקאות האחרונות לא ביטאו מספיק טוב את מה שהתכוונתי אליו ולכן החלטתי לחכות עם הפרסום עד שיגיעו המלים הנכונות. אבל אמש הוצתו (כנראה) משרדי בצלם וזה הזמן לפרסם את הדברים גם אם הם לא הכי רהוטים.

לא, אני לא חושב שבתגובה להצתה הזו יקום מישהו מבצלם ויעלה באש את משרדי אם תרצו. אבל גם למלים יש משמעות. וברור שהיום יאמרו הרבה מלים קשות. מלים של פחד, של כעס, של כאב, כנראה גם כמה מלים של שנאה. באופן אישי אין לי כוונה להשתיק אף אחד שהזעזוע על המעשה הנורא הזה מוציא ממנו מלים קשות.

אבל אני אנסה לדבר אחרת. מאז אתמול בלילה, לצד הכאב העמוק על ההצתה והשנאה שמאחוריה, לצד הפחד ממה שעוד יתרחש, משפטים בנאליים כמו "לא מגרשים שנאה בשנאה", או "במקום להילחם בחושך להרבות את האור" מתגלים לי במלוא חכמתם. וזה לא רק בגלל מה שכתבתי למעלה על סכנת ההסלמה וליבוי האש, יש דבר נוסף. לצד הכעס מרימים ראש גם הפחד והיאוש. חיוני שנרשה לעצמנו לכאוב ולהרגיש את הפחד. אבל הדיבור שנסחף ברגשות ותוקף את האחר מזין גם את תחושת החולשה שלנו ואת רגש הפחד המשתק. כך שבראש וראשונה זה האינטרס שלנו למצוא שפה אחרת.

זה הזמן לא לפחד. זה הזמן למטהה:

סוטרת המטהה (בתרגום מאנגלית של מיכל כהן)

השואף לקדם את טובתו
ולטעום את טעמה של הנירוונה
בכנות ובקומה זקופה
להיות עדין בדיבורו, רך, וחופשי מגאווה.

מסתפק במועט, עליו להיות אדם שקל לתמוך בו
איננו עסוק יתר על המידה, חי חיים פשוטים
חושיו רגועים, נבון וזהיר
איננו עז מצח ואיננו נאחז בתאוותנות.

עליו להימנע מכל פעולה
אשר תיתן לנבונים סיבה להטיל בו דופי
מי ייתן ויעבד את המחשבה:
מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים חופשיים מסכנה,
מי ייתן ויחיו בלב שלם באשר הם: ללא יוצא מן הכלל:
חזק או חלש
ארוך, קצר או בינוני
קטן, גדול או עצום.

באשר הם- נראים או בלתי נראים
קרובים או רחוקים
נולדו או עתידים להיוולד
מי ייתן וכל ברואים יהיו מאושרים!

מי ייתן ושום אדם לא ירמה אחר
ולא יטיל רבב במשנהו בשום מקום:
שלא ירצה ברעתו
מתוך כוונת זדון או שנאה.

ממש כשם שבמחיר חייה שלה
תגן האם מפגיעה
על בנה היחיד,
מי ייתן ונפתח את ליבנו
אל כל הברואים.

בעמידה, בהליכה, בישיבה או בשכיבה
כל עוד אתה ער,
שאף למודעות זו בכל אות נפשך:
זוהי התגלמות האלוהות עלי אדמות.

חופשי מאמונות שגויות
מוסרי, מלא תובנה
חופשי מהצמדות לתשוקות החושים
לעולם לא תחזור עוד למעגל הלידות והמוות.

השואפת לקדם את טובתה
ולטעום את טעמה של הנירוונה,
בכנות ובקומה זקופה
עליה להיות עדינה בדיבורה, רכה וחופשייה מגאווה.

מסתפקת במועט, עליה להיות אדם שקל לתמוך בו
איננה עסוקה יתר על המידה, חיה חיים פשוטים
חושיה רגועים, נבונה וזהירה
איננה עזת מצח ואיננה נאחזת בתאוותנות.

עליה להימנע מכל פעולה
אשר תיתן לנבונים סיבה להטיל בה דופי
מי ייתן ותעבד את המחשבה:
מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים וחופשיים מסכנה,
מי ייתן ויחיו בלב שלם!

באשר הם:
ללא יוצא מן הכלל: חזק או חלש
ארוך, קצר או בינוני
קטן גדול או עצום.

באשר הם – נראים או בלתי נראים
קרובים או רחוקים
נולדו או עתידים להיוולד
מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים!

מי ייתן ושום אדם לא יונה אחר
ולא יטיל רבב במשנהו בשום מקום:
שלא ירצה ברעתו של אחר
מתוך כוונת זדון או שנאה.

ממש כשם שבמחיר חייה שלה
תגן האם מפגיעה
על ביתה היחידה,
מי ייתן ונפתח את ליבנו
אל כל הברואים.

בעמידה, בהליכה, בישיבה או בשכיבה
כל עוד את ערה.
שאפי למודעות זו בכל אות נפשך:
זוהי התגלמות האלוהות עלי אדמות.

חופשייה מאמונות שגויות,
מוסרית, מלאת תובנה
חופשייה מהיצמדות לתשוקות החושים
לעולם לא תחזרי עוד למעגל הלידות והמוות.

דרך האמצע במציאות פוליטית אלימה

ימי המסיק התחילו ואנו נצטרף לחקלאים בכפרים דיר איסתיא וולאג'ה. מידע ותאריכים יש כאן.
דווקא בימים הקשים הללו המוכנות להיות ביחד ישראלים ופלסטינים חיונית וחשובה. אנחנו נמצאים בקשר רציף עם השותפים שלנו בשני הכפרים. נכון לעכשיו האירועים הקשים לא הגיעו לדיר איסתיא וולאג'ה ולכן נוכל לקיים את המסיק כפי שתכננו. מצד שני, להגעה עכשיו יש חשיבות מיוחדת. כמובן שנמשיך להיות בקשר עם האנשים שם ואם המצב ישתנה נשקול מחדש.

——————

דרך האמצע במציאות פוליטית אלימה

מאת: יונתן דומיניץ

בימים זרועי אלימות וקיצוניות פוליטית אלו, כשהקיצונים בשני הצדדים שולטים ברחובות והפחד, השנאה וההתלהמות נוסקים בשני הצדדים, עולים בנו, באלו המצדדים בשלום ובאי אלימות, רגשות קשים ולפעמים לא מעט בלבול. מצד אחד תחושות תסכול, הלקאה עצמית, אין אונים ולפעמים ייאוש ממה שנראה כדרך ללא מוצא שאליו נקלעה (ונכלאה) החברה והמדינה. מצד שני עשויות לעלות תגובות של אדישות, או רצון להימנעות ולהתכנסות בתוך עצמנו, השתבללות או בריחה למקום אחר בו לא נחווה את כל זה. ומצד נוסף מופיעים פחד מפני הבאות, זעם וכעס כלפי מי שלדעתנו אשמים במצב.

לפעמים יופיעו זה אחר זה חלק או כל המגוון של הרגשות והלכי הרוח הללו.

האם יש אלטרנטיבה? והאם ואיך הדהרמה, דרך האמצע, יכולה להציע לנו כמוצא בכאוס הפנימי והחיצוני הזה?

הבודהה לימד את דרך האמצע, דרך הנמנעת מקיצוניות של השתוקקות מצד אחד או סיגוף מצד שני. דרך שלא נאחזת בהשקפות של קיום או אי קיום. דרך שביטוייה הם חכמה וחמלה.