ותודה למחסום

ראשית תזכורת לגבי הליכת השלום שתתקיים ביום ששי הקרוב לאורך תוואי החומה מסביב לכפר אל-ולאג'ה ליד ירושלים.

ורשימה אורחת של אביגיל גרץ.

אחת לכמה זמן כשאני נמצאת בבית הסנגהה של עמותת תובנה אני פותחת ספר הקשור למסורת הזן היפני ונדהמת לגלות כמה עושר, עומק ודיוק יש בשורות כל-כך קצרות.

הנה דף מתוך ספר הטאו בתרגום ניסים אמון. הרווחים במקור

קללת הלוחם

הַיָּפִים בכלי הנשק

נועדו להשחית

הם שער לפורענות

ואינם כליו של אציל

מי שֶׁשָּׂמֵחַ

להילחם בבני אדם

את שַׁלְוָתוֹ

לא ישיג לעולם

נִצָּחוֹן

במלחמה

אינו

יותר

ממסע

לְוָיָה.

אנחנו יושבים במדיטציה או בבתי קפה או איפה שזה לא יהיה, עסוקים בפעילות הכי בנאלית או הכי חשובה ומוסרית שיש ואיכשהו אנחנו אף פעם לא זוכרים את ההקשר הרחב יותר. מורי מדיטציה נוהגים לנסות ולהזכיר לנו את ההקשר הרחב הזה. לדוגמא, לפעמים הם מנחים אותנו להודות לתנאים, לבני-זוג, למשפחה או לנהג האוטובוס שאפשרו לנו להגיע לריטריט מדיטציה ולתרגל בו. לפעמים רגש ההודיה מתעורר בנו בעצמו.

אבל תודו שזה מאוד נדיר שנזכור שהנוכחות שלנו כאן, השלווה והבטוחה מתאפשרת בגלל מחסומים. וזה כמובן לא הבטון שעליו עלינו להודות, אלא המשמעות הגלומה מאחורי, מלפני ומצדדי המילה מחסום. אנשים בני עמנו אולי אפילו כאלו שמוכּרים לנו עומדים ומונעים מאנשים שאינם בני עמנו להגיע ממקום אלף למקום בית. מגבילים להם את התנועה. רגע! כמו שבמדיטציה אנחנו מנסים להיות עם התחושות הגופניות לפני שאנחנו קוראים להם כאב, נסו לראות אם אתם יכולים להישאר רק עם תיאור המציאות הממשית, כפי שהיא, לפני שאתם אומרים שהמחסומים מוצדקים ושיש להם סיבה או שלפחות מחסום זה או אחר מוצדק וכמובן ההיסטוריה וכיוצא בזה. האם יש לנו יכולת להיפרד קצת מהמציאות כפי שהיא מתווכת לנו ב"שתו לי, אכלו לי" ולראות זאת כאוסף מצבים שיש להתבונן בהם?

די מדהים שהמילה מחסום הפכה להיות כל-כך מזוהה פוליטית. כל-כך מלאה בקונוטציות. אם אדם בוחר להשתמש בה הוא לוקח על עצמו את הסיכון שיכנו אותו עוכר ישראל ושמאלן סהרורי. העובדה שהמילה מחסום הפכה להיות כל-כך טעונה מסבירה את חוסר הנחת הברור מאליו שיש עם המחסום הפיזי הקונקרטי שישנו בשטח. אם זה היה "הזוי" ומופרך אף אחד לא היה מתרעם ונפגע כשמזכירים לו את המציאות שתיארתי לעיל והיינו מתייחסים לזה כמו אל מעברי גבול שקיימים בכל מקום. אבל המציאות ידועה לנו. זהו איננו מעבר גבול רגיל ושיגרתי, זהו מחסום. ואם אתם עדיין מתכחשים לפצצה המתקתקת הגלומה במילה הזו, נסו להחדיר אותה או את הריבוי שלה "מחסומים" בשיחות יומיומיות, להזכיר את קיומם באגביות וראו מה התגובות.

הקיץ הזה שהיתי בדרום צרפת. מרחבים אינסופיים של אדמה. מישורים רחבים של תקווה כפי שאומרת רות דולרס וייס בשיר אהבה מקסים. אצלנו לאדמה קשה להנביט תקווה. מחסומים סביב לה, מסעי לוויות מתמשכים, נפגשים מציתים עוד מסעי לוויות. איך אפשר לראות את הסכסוך שלנו בדרך חדשה. בלי לחזור לתוכניות החלוקה או אפילו לחדשות של אתמול. האם אפשר לראות כמו תיירים את המציאות שמתרחשת עכשיו על האדמה שבאמת באמת לא שייכת לאיש אלא לעצמה. למה כשלקחתי את הרכבת שנסעה מצרפת לספרד ובתחנת הגבול ביניהן עלו שומרי ביטחון שביקשו מחלק מהאנשים דרכונים, איש מהיושבים לא הרגיש מאוים, איש לא הרגיש בשוני בין הסלעים. אנחנו בני האדם קיבלנו את הברכה ואת הזכות לשהות עליה ועלינו לעשות את המיטב כדי לשמור עליה ועל כל מי שנמצא עליה ולא להשתמש בה כמקור לאיבה ולמוות. להצמיח עליה דברים בלי שיפוט, כולל את עצמנו. האם ראינו את האדמה אי פעם מתנגדת לעשבים או מעדיפה את השושנים? חוסמת את הדרך בפני נמלים ומסדרת מסלול מיוחד לאריות?

כישראלים אנחנו נוטים להגיב באופן כל-כך אישי ומזדהה עם המדינה, עם האדמה, עם הנבחרות והאנשים ש"מייצגים אותנו" עם הישראליות שלנו שיש לנו יחסי אהבה-שנאה איתה. כתוצאה מהמחשבה הסמויה או הלא סמויה בתודעתנו של "אותנו בחרת מכל העמים" כך נדמה לנו שהקונפליקט שלנו הוא הגרוע מכולם. שרק אצלנו זר לא יבין זאת ודברים אבסורדיים כמו מחסום וחומה הם רע הכרחי. כל המלחמות נוראיות וכל הקונפליקטים והשנאה מולידים עוד שנאה והסכסוך אצלנו לא יותר גרוע מאף סכסוך אחר, אבל הוא שלנו כל עוד אנחנו בוחרים להיות קשורים באותה אדמה ובאחריותנו. שי שוורץ כתב ב"מה עוד אמר הבודהה" כך:

פעם אחת הבודהה יעץ לנזירים שנשלחו ללמד בכפר שהיה עוין לתורתו באופן הבא: ייתכן והם יפנו אליכם בחיבה או בגסות. ייתכן ויפנו אליכם לשם תועלת או לשם נזק. ייתכן ויפנו אליכם עם רצון טוב או עם שנאה. בכל מקרה עליכם לאמן את עצמכם: התודעה שלנו לא תושפע ולא נדבר רעות. אנו נישאר סימפטיים עם רצון לטובת אנשים אלו, עם לב מלא רצון טוב וללא שנאה. אנו נמשיך לחדור, להתפשט אליהם עם מודעות ספוגה ברצון טוב, אנו נמשיך לחדור ולהתפשט אל כל העולם עם מודעות ספוגה ברצון טוב, בדומה לאדמת העולם-  שופעת, רחבה, עצומה, חסרת עוינות וחסרת איבה. כך עליכם לאמן את עצמכם.

מה שהיה נכון לפני 2500 שנה נכון גם היום עם האנשים שמשתכנים איתנו על אותה חלקת אדמה. עלינו לאמן את עצמנו לעשות טוב ולהימנע מרע. לעבור את ודרך המחסומים הנפשיים, הגופניים והחיצוניים המושמים עלינו והמפרידים ביננו. אם הבודהה הנחה אותנו לטפח בלבנו אהבה חברית אינסופית,
אל העולם כוּלוֹ במילים האלו
למעלה, למטה ולמה שביניהם;
ללא מכשול, ללא טינה וללא עוינות –
מה הפלא שכל-כך קשה לעשות זאת בישראל השופעת (גם) מחסומים שמנציחים, שחונטים את כולנו בתוך הוויית "קללת הלוחם" מתוך ספר הטאו.