שיקום נביעות מים – דיווח והזמנה לפעילות

רבות מהקהילות הפלסטיניות בבקעה אינן מחוברות לרשת המים והחשמל. המדינה שלנו מסרבת לחבר אותן לתשתיות חיוניות אלו. יחד עם חברינו מתעאיוש ופלסטינים באזור התחלנו בפרויקט לשיקום נביעות מים שיוכלו לשמש את הקהילות החיות לידן.
בשבת הבאה, ה-15 ביולי נצא ליום עבודה במספר נביעות. מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו לפעולה הפשוטה, החשובה והמחזקת הזו (הרשמה, דרך הקישור שלמטה).
והנה הדיווחים של רעות ורני משבת האחרונה.

——————————

רעות

הגענו לבקעה כשהשמש כבר הייתה חמה כמו צהריים, למרות שהיה לפני השעה שמונה. היינו הרבה אנשים, מה שתרם להרגשה חגיגית, של חגיגה… על אף החום.
התארגנו מהר, חלפנו על פני ג'יפ צבאי שבא להסתכל על המעגל שלנו והגענו לנביעה הראשונה.

קבוצת אחת עצרה לעבודה בנביעה . אני המשכתי עם הקבוצה השניה למעיין נוסף, הנביעה שכבר נחפרה, בוטנה ואפילו הייתה מרוצפת בחלוקי נחל מסביבה ושער עם גדר. שם היה צריך קצת סידור וגיזום מצמחי המים שסבכו בה וקצת העכירו את השוקת המחוברת אליה, קצת במורד הגבעה.

צילום: אמיר ביתן

היינו אחד עשר אנשים, חמישה שעבדו בתוך המים – האמיצים… שניקו את המים מצמחים יבשים ובוצה, והשאר שפינו את הזבל אל מעבר לגדר, העבירו דליים ודאגו למים נקיים לשתיה.

תוך שעה בערך הברכה נראתה אחרת, וגם השוקת שבמורד הגבעה נוקתה ואיכות המים בה השתפרה, לשמחת עדר הכבשים שבדיוק הגיע לשתות.
מסתבר שעדר כבשים תורם מאד לתחושת הפסטורליה הכללית, או כמו שתום אמר, בלי הכבשים בסביבה, סתם חם פה….

סביב הברכה התפתח דיבור על הנערה שפגשה אורנה בברדלה, על מצב המים שם ועל פעולה בלתי אלימה שנקטו התושבים בכפר, והחזירו לעצמם את המים (ששייכים בעצם להם) להשקות את השדות והפרדסים.

צילום: אמיר ביתן

תמיד נעים לפגוש,להיות ולעשות עם אנשים שחולקים אותה השקפת עולם, בלי צורך להסביר את עצמי, לשכנע או להתווכח, פשוט לכמה שעות לחוש בתחושה הזאת של אנושיות וסולידריות.

והצפרדעים… הלכתי מהר, לא שברחתי, חלילה מהצפרדעים, היום התגלגל ככה.

אני מחכה כבר לפעם הבאה, על אף החום, ההשכמה המוקדמת והצפרדעים. כאמור, לפגוש את האנשים ולהרגיש שאני בן אדם בעולם שכמעט לא נשארו בו כאלה.

—————-

רני

הצטרפתי בשבת למאמצי פתיחת בורות מים בבקעה.
צעד צעד התעקשנו לעשות את שלשמו באנו, במאמץ פיזי רב מלווה בהומור מדרבן נוכח קולו של מהדי המארח ובן המקום שלא הצלחתי להבין אם באמת חשב את שאמר ("זה לא ילך בלי פטיש חשמלי"), או רק ביקש לעורר את הנחישות להתחרות ולהתעלות אף על פי כן.

כך או כך העבודה שנמשכה שעתיים הוכתרה כהצלחה. תחושות הישג וגבורה עם כל אבן כבדה ששוחררה הורמה וסוקלה מהבור החוצה נצבעו מידי פעם בקולות חשש מיעוט נשחק; קולות כועסים בנימוס מדוד בשואלם אם המאמץ לשוא.
קולות ההכרה שגם מעט טוב הוא באמת טוב והאווירה השמחה שרו באופן גורף.

צילום:אמיר ביתן

הרשמים רבים ועמוקים. אני מצמצמת אותם לספירת מלאי קצרה:
במיידי – בורות מים. כל כך חשוב. חשוב ממש. חשוב באופן בלתי ניתן לערעור. (איזה צליל מספק כשאבן ובטון נשברו ופכפוך מים באדמה יבשה וחמה נעשה מובהק יותר, מבטיח חיים יותר, אף שבהיעדר מי שיתחזק באופן שוטף את הניקוז הנדרש יהיה קשה לקיים בבור צלילות טובה.
צליל שמעפיל בקלות אפילו על הקינוח הנפלא בו פינקנו את עצמינו, קפיצה מרעננת מלוא בגדים בוציים לבריכת עין סוכות משיבת הנפש, שחיה במים קרירים לקול הרוח בקנים וציוצי ציפורים, ומספיק פלסטיקים להעיר מחלום גן עדן עלי אדמות.)

להמשך – נעימות וסיפוק בחבירה לאנשים שעשייתם מופלאה בעיניי, פרצוף חדש מרענן לרגע כנגד עייפות ה'אוי זה רק אנחנו ולמה אין אחרים שבאים'. אמנם כוחי הפיזי דל אבל תרועות הלב צוהלות, ואווירה חמה נתמכת באבטיח קר מתוק, וטרמפ הלוך חזור.

לתמיד – סיפור אמיתי רב פנים ורבדים לזכור ולספר. עולם חיצוני נענה לפעולת נפש עושה. וגם להיפך, רואה את אותם אלמנטים פועלים, מים, אדמה, אוויר ואש, וכלי המתכת המתחלפים שבידינו. הכל חובר לתנועה משחררת נביעה חופשית.

צילום:אמיר ביתן

פני השטח פני לבנו. נאספנו בצומת מחולה בשבע בבוקר, וב12 כבר יצאנו הביתה. אחר צהריים שלם עוד לפנינו לבילויים אחרים, חברים, משפחה – אפשר לבקש יותר מזה?

————–

בשבת ה-15 ביולי נצא לשקם נביעות נוספות. ניפגש בצומת מחולה בשעה 7:00. העבודה במים מקלה על החום (ואנחנו גם מארגנים צילייה במידת האפשר). הסיום לקראת 12:00.
פרטים מלאים, כולל לגבי טרמפ, נשלח למי שירשמו בטופס ההרשמה.
בשאלות, אפשר לכתוב לנו.

להתראות!