בעיניים פקוחות – רטריט לפעילות ופעילים חברתיים

בעיניים פקוחות
רטריט מדיטציה לפעילות ופעילים חברתיים
חמישי – שבת 7 – 9 באוקטובר
בקיבוץ עין דור

הרטריט הוא הזמנה לאקטיביסטים ואקטיביסטיות לקחת יומיים לעצמם. יומיים של עצירה משותפת שבתוכה יש זמן למנוחה, שיתוף ותמיכה.

סדר היום יורכב מפרקים של מדיטציה בשתיקה וישובצו גם חלקים של שיח בקבוצות אינטימיות על עצמנו כאקטיביסטים ואקטיביסטיות; על הקושי ועל ההשראה.
הרטריט נועד לתת לנו מרחב של תמיכה ולאפשר דרך נוספת של התבוננות על עצמנו ועל ההתמודדויות שלנו כפעילות ופעילים חברתיים.

הרטריט מתאים גם למי שאין לה/ו רקע קודם במדיטציה. יינתנו הנחיות והסברים לתרגול.

היכן: קיבוץ עין דור (לא רחוק מעפולה)
מתי: מיום חמישי ה-7 באוקטובר בשעה 15:30 ועד יום שבת ה-9 באוקטובר בשעה 18:00
מנחים: אביב טטרסקי ושלומית לפיד מקבוצת דהרמה מעורבת חברתית.

לינה: הלינה משותפת 3-4 א/נשים בחדר ללא שירותים ומקלחת פרטיים. השירותים והמקלחות משותפים למספר חדרים (בהפרדה בין גברים ונשים) .
תו ירוק והגבלות קורונה: הרטריט מתנהל בהתאם לכללי התו הירוק. נקפיד על עטיית מסיכות בחללים ציבוריים סגורים (פרט למי שיש להם פטור מעטיית מסיכה) ונאפשר תרגול בחוץ בצל, שם לא יהיה צורך במסכות. בהתאם להנחיות של משרד הבריאות, נבקשכם להציג בכניסה לריטריט תעודת מתחסן/מחלים או בדיקה שלילית שבוצעה עד 72 שעות לפני תחילת הריטריט. 
אפשר לפנות אלינו בכל שאלה בנוגע לכללי הקורונה. הסבר מפורט יישלח לנרשמים/ות כחלק מהמידע המלא לרטריט.

עלות: הרטריט מוצע בדאנה (נתינה לפי היכולת ונדיבות הלב) במקום בתשלום נקוב מראש. עמותת תובנה המפעילה את מרכז הרטריטים בעין דור מאפשרת לנו לקיים את הרטריט באופן זה ואנו מודים מאד על נדיבותה. קיום הרטריט כרוך כמובן בעלויות לינה ואוכל. הדאנה ממשתתפי הרטריט תועבר לתובנה לצורך כיסוי עלויות אלו ואנו מאמינים שהדאנה שתינתן תכסה לפחות חלק משמעותי מהן.

הרשמה: נא למלא את טופס ההרשמה
מידע נוסף אחרי ההרשמה נשלח לך מייל מפורט ובו הסברים על התנהלות הרטריט, ציוד שכדאי להביא ופרטים נוספים.
הגעה: ננסה לסייע בטרמפים למי שירצו. תחבורה ציבורית נוחה למדי מגיעה לצומת גזית (ליד כפר תבור) משם אפשר לתפוס טרמפ לקיבוץ עין דור.
שאלות: בכל שאלה אפשר לכתוב אלינו ונענה בהקדם.

 

ים-יבשה – על גבולות ארעיים במחוז סלפית ובתוכנו

הפגנת המחאה ליד מאחז נוף אב"י באדמות סלפית בזמן שהמפגינים הפלסטינים מתפללים כמה מאיתנו יושבות במדיטציה

 

ביום ששי הצטרפנו להפגנה השבועית של תושבי מחוז סלפית מול המאחז שהוקם על אדמותיהם. אחרי ההפגנה נסענו אל דיר איסתיא וביקרנו שתי משפחות שחיילים פרצו בלילה.

אלנה מספרת:

ביום שישי האחרון יצאנו לאיזור סלפית בשומרון.
גם שם הוקם מאחז לא חוקי, שחולש על כרמי זיתים של פלסטינים ומונע כניסה לעבודת החקלאות החיונית. 

גם שם הגבולות נזילים, מזיגים – לתערובת אחת, שהיא הכיבוש .

על הכביש, שממנו נפרצה הדרך למאחז, מסומן כתם על הכביש, שמסמן את הירידה לשוליים. יותר שוליים מזה ונאבד את ה"סֶנְטֶר". אנחנו עוברים את הכתם וממשיכים עוד מעט עד הירדה על הכרמים. והטבע מסרב למחאה המתגבשת, ממשיך בשתיקתו היפה. 

כשאנחנו מגיעים לנקודת המפגש, החיילים בדיוק מסמנים בסס"ל גבול ארעי שאותו אסור יהיה לנו לחצות. משתתפי ההפגנה בשבוע שעבר, טוענים שהחיילים ירדו מסלעה אחת מטה. מכאן והלאה זהו שטח צבאי סגור, הם מהדקים דפים לבנים A4 שעליהם מתנוסס "אין מעבר" בשלוש השפות.

בראש שלי מתחיל משחק "ים יבשה" שהיינו משחקים ביסודי. כשאומרים "יבשה" חובה להימצא בצד הנכון של הקו . ומה קורה כשלא?
מי נפסל?

רגע לפני שמתחילים בתפילה – מבצבצת דמות של צעיר יהודי שהגיע מכיוון המאחז שעל ראש הגבעה, מאחורי החיילים. שטח צבאי סגור – כלומר, פתוח רק לא לכולם. 

תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז (צילום: אייל רוזין)

 

התפילה מתארגנת תחת השמש הקופחת . אני לא מבינה את המילים אבל המנגינה מתגנבת אליי למדיטציה, שבה אנחנו נוכחוֹת, בחמלה לכל הנמצאים – הפלסטינים נגזלי האדמה, החיילים נגזלי החירות והרבה חיים, שהיו יכולים להיות אחרת.
תפילת יום השישי שלי, לשבת של שלום. לחיים של חירות. 

בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור (צילום: אייל רוזין)

 

המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.

אחרי ההפגנה המתפללת, או התפילה המפגינה, אנחנו נוסעים למשפחה של סעיד. סעיד תושב דיר איסתיא, שכל השנים פועל למען חיים טובים לילדיו. הוא מנסה שוב ושוב להקים מחדש את הכרם שלו שישראל עקרה לפני כמה שנים, עובד במכולת האיזורית. עודר אהבה, קוצר תקווה. 
עכשיו, בנו עצור. במקום   מילות הסבר, החיילים כיוונו רובים  לראשו ב 3:20 לפנות בוקר והילדים בכו במיטותיהם. 

התיישבנו לשמוע את הסיפור על המעצר בשלישי בלילה. הבית עוד המום מטלטלת החושך והוא מגולל את הסיפור בעברית. מדי פעם בנו הקטן מתבונן בו. מדי פעם יוצא. אישתו מצטרפת בשלב מסוים ומשתפת במילים בשפה הערבית ובעיניים בשפת הלב.
הם ישנו כולם – הוא ואישתו ובנותיהן ובניהם- כשלפתע התעוררו ומעליהם קבוצת חיילים, אוחזים ברובים ומסמנים שששששש עם האצבע על הפה. 

הגבולות נחצים בשקט . ים יבשה ים. 

במצולות עולים קולות של ילדים בוכים בחדר אחד, עצורים עם חיילים שותקים. 
בחדר השני – בתו צועקת "אבא!" והוא לא יכול לגשת.
מישהו מצלם. נשים ללא חיג'אב, בלבוש שינה והצעקות לא עוצרות את החודרנות.
החיילים מחפשים את הבן. הוא יוצא מחדרו, נוכח, לא מתנגד. 

אני מקשיבה, מתפללת ליבשה, לאפשרות אחרת. מיואשת. 

והגאולה דווקא מסעיד, שמספר על כמה ימים קודם לכן, בואדי קנה, כשהוא צילם את ילדיו מתרחצים בנחל עם ילדי מתנחלים והשחוק מתגלגל. הוא זה, שמזכיר, שאפשר אחרת. 
אני יוצאת מהמפגש מטולטלת מהחיים המקבילים אליי, ומכירת תודה על האפשרות להיות נוכחת בסבל, כמו שהוא. מבלי לברוח. 

תוהה לעצמי-
איפה הגבול?

 

 

משפחה אחת שלושה סיפורים

משפחה פלסטינית אחת. אין בה שום דבר יוצא דפן זולת העובדה שפעילים שלנו מכירים אותה. והנה במהלך ארבעה חודשים ישראל מנעה מאבי המשפחה מלהגיע לעבודה בגלל שאחותו חלתה בקורונה, אחת הבנות נאלצת להסכין עם מעצרו של בן זוגה עימו התחתנה לא מזמן ומבת אחרת נשלל היתר העבודה בגלל תלונה שגם המשטרה מסכימה שהיא תלונת שווא. משפחה אחת ושלושה סיפורים קטנים שממחישים שגרה נטולת דרמות תחת הכיבוש. הסיפורים הללו ממחישים גם עוד דברים – את העמידות הנפשית המדהימה של פלסטינים וגם את הדרכים שבהן ישראלים וישראליות יכולות לפעול בהצלחה בסוגיות שמשפיעות על חייהם של מיליוני אנשים שחיים כאן.
התיעוד שלהלן מציע גם דרך להצטרף ולתמוך בעשייה.

מחוץ לתבנית הדיכוי

אביב מספר על הפעילות שלנו ביום ששי האחרון שהתנהלה עם הרבה הפתעות לא צפויות. זה התחיל מחיילים שהתרשלו וכך התאפשר להפגנה פלסטינית להגיע אל מאחז. מה יעשו פלסטינים ומתנחלים כועסים כשהם עומדים פנים אל פנים? זה הסתיים בחסימת עונשין של הצבא נגד כפר שלם שגם בה היתה הפתעה. ובאמצע היתה חתונה שמחה שהתקיימה כל כך קרוב למאחז ולחסימה ובכל זאת התנהלה כאילו הם כלל אינם קיימים.

כתיבה: אביב
ביום ששי הצטרפנו להפגנה פלסטינית מול מאחז שהוקם לפני כמה חודשים באדמות סלפית.
סלפית היא עיר המחוז של הכפרים דיר איסתיא וחארס ונמצאת במרחק נסיעה של כרבע שעה מהם. מכיוון שהמאחז אינו משפיע ישירות על שני הכפרים לא כללנו אותו בסקירה שפרסמנו לפני שבוע על  המאחזים שהוקמו מעל ואדי קנה במהלך השנה האחרונה.

כמה קילומטרים מזרחה ממקום ההפגנה שלנו התקיימה באותו הזמן הפגנה פלסטינית גדולה יותר מול המאחז החדש "אביתר" ונער פלסטיני נהרג שם מירי של חיילים; זה ההרוג הפלסטיני השלישי בהפגנות שמתקיימות שם בחודש האחרון.

מה יש לנו לחפש בסיטואציה כל כך אלימה? בהזדמנות נצטרך לכתוב גם על שאלה זו. כך או כך בהביננו את הפוטנציאל לאלימות נסענו להפגנה בחשש. לפני שיצאנו לדרך לקחנו זמן על מנת לבחון ולשתף מה אנחנו מרגישים. כמו תמיד זה יוצר  מעטפת תומכת שמלווה אותנו לאורך היום.
בדרך שוחחתי עם נתן ואיכשהו השיחה התגלגלה לאפשרות שבעתיד ישראל תבצע טרנספר. אני חשבתי שדבר כזה בהחלט עלול להתרחש ואילו נתן היה איתן בדעתו שלא. במובנים מסוימים הסוגיה הזו צבעה עבורי את מהלך היום.

כמקובל, להפגנה קדמה תפילת הצהרים של יום ששי. במפתיע, החיילים עזבו את המקום וכך אחרי התפילה צעדנו אל המאחז ללא הפרעה

מבין כל האירועים בהפגנה מול המאחז אספר על אחד. באופן מפתיע החיילים שהיו במקום הסתלקו וכך צעדנו ביחד עם המפגינים הפלסטינים ללא הפרעה אל המאחז. ככל הנראה היתה זו הפעם הראשונה מאז שהמאחז הוקם לפני 10 חודשים שדבר כזה התרחש.

אלו מול אלו עמדו – כמה מתנחלים צעירים ועשרות פלסטינים שרובם מבוגרים ואפילו קשישים – רושפים בכעס: "תסתלקו מכאן" איימו המתנחלים. "זאת האדמה שלנו, לכו אתם" השיבו הפלסטינים.

המפגינים מול כמה מתנחלים במאחז. מאחור עומדים עוד כמה עשרות מפגינים פלסטינים.

האוויר היה מלא זעם אולם הוא לא היתרגם לפעולה. הצדדים נותרו קפואים במקומותיהם, שני מטרים בלבד מפרידים ביניהם והם מקפידים להשאיר זאת כך כדי  שהטחת המילים הקשות לא תתרגם להטחת אגרופים. הנוכחות של כל צד שערורייתית בעיני הצד השני. כעת כשהם לראשונה פנים מול פנים השערורייה מגיעה לשיאה אבל בהיעדר אלימות אין מה לעשות; המלים הקשות מחפות על ההכרה שהמציאת היא שהצד השני כאן. המתנחלים לא שלפו נשק והפלסטינים לא השתמשו במספרם העודף כדי לתקוף. אחר כך נאמר לי שכמה מהצעירים הפלסטינים כבר הרימו אבנים אבל המבוגרים התרו בהם להניח אותן בחזרה וכך הם עשו.

דקות ארוכות עברו עד שהחיילים הגיעו אלינו בריצה והחלו לסלק בכוח – אבל כוח מרוסן – אותנו ואת הפלסטינים. מה היה קורה אם היו עומדים מהצד? האם המתיחות כן היתה מתפרצת בסופו של דבר לאלימות או שהאיפוק והכרת המציאות היו ממשיכים?

בשואבו עידוד מנוכחות החיילים מתנחל צעיר ניסה לתקוף מישהו. החיילים סילקו אותו במהירות לאחור אבל לא עצרו אותו. בדיוק כמו ששעה לפני כן, כשמתנחלים זרקו לעברנו אבנים החיילים לא עשו להם דבר.

החיילים דחפו אותנו כדי להרחיק אותנו מהמאחז והמתנחלים צעדו מאחוריהם מטיחים בנו קללות ואיומים. בין המתנחלים היה גם מקים המאחז שלו היסטוריה משפחתית. אביו היה חבר בחוליה של המחתרת היהודית שהטמינה בשנות ה-80 מטען חבלה ברכבו של ראש עיריית שכם – המטען התפוצץ ושכעה נפצע קשה ואיבד את רגליו. המדינה שהסתפקה בעונש מגוחך של 15 חודשי מעצר נגד האב עוזרת כעת לבן במאחז הלא חוקי שהקים.

המאחז מסמן את שאיפות ההתפשטות של ההתנחלות אריאל – החיילים בעצמם אמרו לנו זאת – קילומטרים רבים מערבה ובאופן שיחנוק את עיר המחוז סלפית. ישראל מתבססת עוד ועוד במרחב הפלסטיני. מציאות שמצד אחד הופכת לפחות ופחות הפיכה ומצד שני נשענת על דיכוי אלים. בדיוק בגלל זה – חשבתי לעצמי בזכרי את השיחה בדרך עם נתן – בסוף יהיה טרנספר.

חתונה בדיר איסתיא

ההפגנה הסתיימה ונסענו אל דיר איסתיא. יום קודם לכן הצבא חסם את הכניסה המערבית לכפר ואנחנו רצינו לראות מה המצב שם. נכנסנו דרך הכניסה המזרחית ובמרכז הכפר נתקלנו במסיבת כלולות. החתן רכוב על סוס ומוקף בהמון גברים צוהלים ששרים ורוקדים.

החתונה בדיר איסתיא

עשרים דקות קודם לכן היינו בעימות הכועס והמפחיד – חיילים ומאחז ומאבק וכיבוש. כעת במעבר חד, שמחה וריקודים. מדהים איך שני היקומים המקבילים הללו מתקיימים כה קרוב זה לזה. מדהים איך בקלות בקלות עשינו את המעבר. חברינו הפלסטינים שחצי שעה קודם לכן עמדו בפנים חתומות מול מתנחלים כועסים ודחיפות חיילים יצאו מכלי הרכב שלנו ונבלעו במעגל החוגגים כשחיוך רחב על פניהם. אנחנו עמדנו בצד, מחויכים ונתנו לגוף לזוז לקצב המוסיקה. ציינתי לעצמי שמספר החוגגים בחתונה גדול יותר ממספר המשתתפים בהפגנה. עם או בלי מאחזים ודיכוי העם הפלסטיני חי וחוגג ובניו/בנותיו מתחתנים.
חגיגות החתונה לא יורידו ולו מאחז אחד. אבל בסיטואציה העכשווית אולי הן מענה מוצלח לא פחות מכל הפגנה?

ניגשתי אל נתן ואמרתי לו "צדקת לגבי הטרנספר שאינו אפשרי. כשרואים את החתונה הזו מרגישים שהפלסטינים כאן לתמיד".

כפר חסום

חברינו מההפגנה רצו שנישאר: "בואו, תמשיכו עם החתונה ועוד מעט תהיה גם ארוחה".  אבל אנחנו נפרדנו ונסענו אל היציאה המערבית של הכפר לראות כיצד הצבא חסם אותה.

דחפורים של הצבא ערמו שתי תלוליות גדולות בגובה מטר לרוחב הכביש. מדוע שתיים ולא אחת? אין לנו מושג. כשהגענו היו שם כעשרה חיילים שגם השתלטו על מבנה שבנייתו לא הסתיימה והפכו אותו לעמדה שלהם עם דגל ישראל מתנוסס מעליה.

שתי תלוליות גבוהות ערם הצבא לרוחב הכביש – כל אחת מהן בגובה מטר לערך. תלולית אחת כולה סלעים והשניה – מאחור – תלולית של אדמה ואבניםץ

בשבועות האחרונים הצבא פשט שוב ושוב על הכפר תוך פיזור של גז מדמיע ופיצוץ רימוני הלם ברחובות. בפשיטות הללו לא בוצעו מעצרים והחיילים גם לא חיפשו אחרי מישהו מיוחד. סתם הפחדה והשתוללות. בתקופה הזו התרחשו גם מספר ידויי אבנים אל עבר רכבים ישראלים בכביש שעובר לאורך הצד המערבי של הכפר. כעת הצבא החריף את צעדי הענישה הקולקטיבית שלו. לפני שש שנים הצבא חסם את היציאה מהכפר על רקע דומה.

מעל החסימות החיילים הקימו עמדה צבאית במבנה שבנייתו טרם הסתיימה.

החיילים היו עצבנים למדי ואיימו עלינו שאם נתקרב אליהם – היינו 5 א/נשים בסך הכל – "נפעיל נגדכם אמצעים לפיזור הפגנות".
עמדתי שם ליד ערימות הסלעים. חשבתי על החתונה השמחה שנמצאת כמה מאות מטרים מהחסימה בתוך הכפר. החוגגים מתעלמים לחלוטין מהחסימה וכאילו אומרים "שישראל תעשה מה שהיא רוצה, אנחנו חיים". אבל ברור גם שחלק מהאורחים שמחוץ לכפר נאלצו לעשות עיקוף ארוך בגלל החסימה ואחרים אולי ויתרו כליל על ההשתתפות. ברור גם שבני הזוג הטריים יחיו – כמו הוריהם –  תחת דיכוי ישראלי. איזה עתיד יש להם? איזה עתיד יש לילדים שלהם?

בנסיעה הביתה חשבתי על פעולות אפשריות לפתיחת החסימה. הצבא השקיע כל כך בערימות הסלעים והאדמה שהיה ברור שהחסימה מתוכננת להישאר במקומה שבועות ארוכים ותהפוך למוקד חדש של מאבק לא קצר. העברתי מידע לעיתונאית הגר שיזף וגם לעורכת דין של האגודה לזכויות האזרח.

במהלך סוף השבוע שיזף פנתה לצבא בעניין החסימה.
ובלילה בין שבת לראשון הצבא עזב את הכפר והחסימה נפתחה.