פחד

כותב: אביב

את הדברים שלהלן כתבתי לפני יותר משבוע אבל התמהמהתי עם הפרסום. היום, אחרי עוד ימים של אלימות ומוות, זה בהחלט זמן מתאים לרשימה הזו על פחד. מקווה לכתוב בקרוב רשימות נוספות על עוד רגשות שפוגשים בעשייה החברתית.

פחד הוא חלק בלתי נפרד מהיציאה מאזור הנוחות ולאורך הפעילות שלי פגשתי בו שוב ושוב. לפעמים מדובר היה בהתרחשות בנאלית, לפעמים באירוע שיכול לספק חומר לצ'יזבאט טוב. כך או כך תמיד למדתי משהו.

אחרי פעמים רבות שביקרתי בולאג'ה בימי ששי בצהרים הגעתי לבקר בכפר באמצע השבוע אחרי העבודה. כשיצאתי מהמשפחה שביקרתי כבר ירדה החשיכה ולי היה את כל הכפר לחצות. הפחד היה מפתיע: התרגלתי כבר לביקורים בולאג'ה ולא ידעתי שאני חש איום בכפר. מתברר שכן.

זה אולי דבר בסיסי לגבי פחד – לפעמים הוא "רק" תוצאה של יציאה מהגבולות שיצרנו לנו בחיים. את רובם יצרנו בלי לשים לב אפילו. ולצד ההגנה שהגבולות מספקים הם כמובן גם מגבילים אותנו. איך אוכל לדעת אם גבול שהצבתי לעצמי הוא מועיל או מזיק? איך אוכל לדעת את זה בלי לחצות את הגבול ולפגוש את המציאות שמעבר לו?

עוד נסיעה לולאג'ה בלילה, ועוד עמידה בפקק באמצע בית לחם כשמסביב למכונית חוצים את הכביש המוני תלמידים פלסטינים ("שבטח רק מחכים לזהות שיש כאן יהודי לכוד בפקק")… עם הזמן צברתי לעצמי עוד ועוד התנסויות של להיכנס למרחב הפלסטיני כשאני חשוף וללא הגנות. והמוכנות הזו לחשוף את עצמי, להיות פגיע, להיות פגיע מול פלסטינים מתגלה כדבר הרבה יותר יקר ערך מאשר לחוש מוגן.

כתוצר נלווה של ההתנסויות הללו מה שהיה לא מוכר הופך ליותר רגיל והפחד המסוים ממנו נעלם. אבל זו כמובן לא דרך מוצלחת במיוחד  להתמודדות: המגע חלקי ואין באמת הבנה. התניה אחת (לפחד מהלא מוכר) התחלפה בהתניה אחרת (להכיר ולראות ששום דבר רע לא קורה). זה אמנם שיפור אבל שחרור אמתי זה לא.

אתן דוגמא אחרת שלמרות שהיא שונה בתכלית מתחברת לי כאן. בהפגנה בבילעין לפני 10 שנים אני עומד קרוב מדי לחיילים בדיוק כשהם מסתערים על המפגינים. כמה חיילים אוחזים בי, מנסים למשוך אותי אליהם. מהעבר השני תופסים אותי המוני מפגינים. לפרק זמן קצר אני נמחץ בין שני הכוחות הללו חסר ישע למדי. ידם של המפגינים על העליונה והם מצליחים לחלץ אותי אליהם. כמה דקות אחר כך, כשההמולה נרגעת אני מגלה שהמשקפיים שלי עפו בבלאגן. אבל כדי ללכת לחפש אותם אני צריך להתקרב לחיילים. ואני לא מסוגל. משותק מפחד. בסוף אני מבקש ממישהי שהולכת ומוצאת את המשקפיים בחתיכה אחת.

להתגבר על הפחד או להיות נשלט על ידו…. האם אין אפשרות אחרת? דווקא כשמפחדים יש הזדמנות לבוא במגע עם מה שבדרך כלל פחות נוכח.
ראשית עם הפחד עצמו – התחושות בגוף, המחשבות שנלוות, הדחפים (להתגבר/לברוח).
וגם עם האמת של השבריריות שלי. עם ההכרה שאין לי שליטה על מה שקורה, על מה שקורה לי.
ובאמצע בין שניהם – בין התגובות האוטומטיות לאמת הקיומית יש גם את האפשרות לחקור – מה הפחד בסיטואציה הזו מגלה לי על עצמי?

דווקא בגלל שאנחנו מארגנים את החיים שלנו כדי שבדרך כלל לא נצטרך לפחד, רגעים של פחד הם הזדמנות.

בשביל כל הדברים הללו צריך לנוע יותר לאט. לקחת זמן לנשום בתוך האוטו ולא ישר לחגור חגורת בטיחות ולהתניע את המנוע. להישאר עם השיתוק של הגוף והלב ולא למהר למצוא פתרון איך המשקפיים חוזרות. זה כמובן לא קל. לא קל לזכור לעצור ולא קל להצליח לעצור כשמסביב יש אילוצים והתרחשויות.

זה הופך לעוד יותר חשובה את אופן התנהלות הקבוצה. אלו שלצידי יכולים לעזור לי להפנות את תשומת הלב פנימה (למשל לשאול מה שלומי). יכולים להחזיק את המרחב בסבלנות כדי שאוכל להאט. יכולים להתנהל ברכות שמעודדת אותי להיות עם מה שעובר עלי. רוב הפעילות הקבוצתית שלנו היא לא מהסוג היוצר הזדמנויות לפחד. אבל בכל זאת, כשזה קורה אנחנו מנסים לאפשר לעצמנו את ההתנהלות הזו.

ויש כמובן את הפחד לקראת. האם לנסוע לכפר זה מסוכן או לא? במיוחד בסתיו האחרון כש"ידענו" שבדרך לכפר מישהו עלול לזרוק עלינו אבנים (בפועל, באף אחת מהנסיעות התכופות שלנו זה לא התרחש). האם זה אחראי לקחת לכפר קבוצה גדולה של ישראלים כשבכל יום מתרחשים כמה פיגועי דקירה? בתחילת אותה תקופה המארחים שלנו אמרו שיותר טוב שנבטל פעילות שתכננו. אבל ממש קצת אחר כך – בעיצומה של תקופת הפיגועים – הבאנו בתיאום איתם לא מעט קבוצות ודווקא על רקע האלימות והפחד זה היה משמעותי במיוחד בשביל מי שבחרו להגיע.

מה עושים עם הפחד הזה? לא רק איך מקבלים את ההחלטה – לנסוע או לא לנסוע – אלא איך להיות איתו, מה אפשר ללמוד ממנו ומה היא "ההבנה הנכונה" שתעזור לקבל את ההחלטה…

גם כאן המהלך המיומן הוא להיות עם הפחד, להקשיב לו ולראות "מה הוא אומר". מתחת לכותרת הגנרית של פחד מסתתר עולם עשיר של מחשבות, רגשות, התניות. בהקשר של "הסכסוך" הרבה מההתניות הללו הן התניות חברתיות שגורמים פוליטים הטביעו בנו. ללכת מעבר לפחד זה לא לעצור בכותרת הכללית "פחד" אלא להמשיך ולפגוש את הפרטים שמהם הוא מורכב.

אחד הדברים שאני מגלה מהשהייה עם פחד הוא את המעבר מהכל או לא כלום אל משהו הרבה יותר מגוון ורב צדדי. במקום "או שאני פוחד או שאני לא פוחד". "או שהפחד מנצח אותי או שאני פועל למרות הפחד" אפשר לבוא במגע עם כך שכן יש פחד אבל יש גם עוד דברים: אכפתיות, חברות, ההכרה בערך של פעולה ועוד ועוד. במקום האוטומט הכמעט עיוור שבו אחד מאלו דוחק הצידה את כל האחרים אפשר להזמין את כולם להיות נוכחים ולשבת איתם. ללכת איתם. להיות איתם. אז יש תמונה אמתית יותר, מלאה יותר, ובלי קשר להחלטה הסופית היא גם נינוחה יותר.

הפחד הוא כמובן אחד הביטויים לסבל הגדול במציאות שאנו חיים. הייתי רוצה שהפחד יהווה תזכורת למחיר שאנו משלמים על מצב הדברים הנוכחי ותמריץ כדי לפעול לשינוי. בפועל, כנראה שיותר משהפחד מהווה מוטיבציה לפעולה מיטיבה את רובנו הוא דווקא מרחיק ומשתק. ויש כמובן את אלו שממש מנצלים את הפחד שלנו כדי לזרוע יאוש ולהסית לשנאה.

לפחד אולי יש הצדקה אבל הפרדוקס הוא שהפחד עוצר אותנו מלפעול כדי ליצור מציאות פחות מפחידה. בכל זאת לפעמים יש את המזל או שאר הרוח להתייחס אחרת לפחד.

לפני חודשיים באנו עם קבוצה לרטריט שטח של יומיים וחצי בדיר איסתיא. ואחד המשתתפים לא רק פחד (ובכל זאת הגיע) החליט להצטרף למרות הפחד שחש. לא רק שהוא הצטרף, הוא גם דיבר בחופשיות על הפחד שלו. כך במספר נקודות זמן לאורך השהות שלנו בכפר, הוא שיתף בפחד כשזה שוב הופיע. היכולת שלו להישאר בסיטואציה למרות התעוררות הפחד והיכולת שלו לדבר על כך בגלוי היו שיעור גדול בשביל כולנו. ובגדול החוויה שלו היתה מאוד מאוד בריאה.

ולפעמים יש מזל והלב רואה מעבר להתניות כך שהאירוע שאמור היה להיות מאיים הופך אירוע של שחרור. לפני כמה שנים נסעתי עם חבר לבית סאחור שבשטח A (כלומר בשליטה של הרשות הפלסטינית). כשהחנינו את האוטו ניגשו אלינו שני לובשי מדים פלסטינים. הרגשתי את המתח עולה בי. הם הגיעו אלינו ואני לא ידעתי למה לצפות. אחד מהם אמר: "ג'יב אל האוויה" (תביא את תעודת הזהות). ובבת אחת הפחד שלי נעלם ובמקומו הופיעה התרגשות גדולה. ידעתי שמזדמן לי היפוך תפקידים נדיר של תיקון וריפוי. מאז אני אומר שאם כל הפלסטינים וכל הישראלים יחוו את היפוך התפקידים הזה ניקח צעד גדול אל עבר שינוי המציאות כאן.