לב גדול בדיר איסתיא

המחאה השבוע התפתחה באופן מאוד מענין. מכיוון שהקצין התנהג בצורה רגועה ואפילו מנומסת, התאפשר למוחים לספר את סיפור המחאה. החיילים עמדו שם והקשיבו – אולי לראשונה בכל שירותם – בשקט לפלסטינים. אפשר לקוות שהבינו ששלחו אותם למשימה חסרת הצדקה. קרו שם גם דברים פחות יפים: גילינו שבצבא חושבים שהפלסטינים הם מן בובות שאנחנו הישראלים מפעילים. ואז הקצין שחשבנו שהוא מנומס ניסה להתנכל לאחד מאיתנו ולעצור אותו ללא כל סיבה. אבל תושבי הכפר באקט אמיץ ומרחיב לב מנעו את המעצר.

כותב: אביב

ביום ששי שעבר הצבא הכריז על דיר איסתיא ושני כפרים סמוכים כשטח צבאי סגור במטרה למנוע מאיתנו להצטרף למחאה. מסתבר שגם אתמול חיילים חיכו לנו בכניסה לכפרים כדי למנוע את כניסתנו. אבל אנחנו – השבוע היינו שישה – הצלחנו להגיע למחאה בלי לפגוש חיילים בדרך.

המחאה התחילה ובניגוד לעבר לא הגיעו חיילים כדי להשגיח עליה או לשבש אותה. כמו תמיד המחאה התנהלה בשקט ובלי ליצור כל הפרעה. רק 20 דקות לתוך המחאה הגיעו החיילים. הנה להם עוד הוכחה שהמחאה אינה מהווה כל סיכון. האם יבינו זאת והפעם יניחו לנו לנפשנו?

אותו קצין שבשבוע שעבר מנע מאיתנו להיכנס לדיר איסתיא, יצא מהג'יפ וקרא למוחים לבוא אליו. הוא לקח כמובן מאליו את זה שהוא בעל הבית, שהנשק והמדים שלו נותנים לו את הזכות לתת הוראות לאנשים. אחד המוחים ניסה לענות לשאלות שלו אבל לא נשמע לפקודותיו. הקצין הודיע שהתפילה – זו צורת המחאה שהתושבים נוקטים בה – יכולה להתקיים ואומר "אני מתנהג בסבלנות" (אפשר לראות זאת בוידאו ובמאמץ קל להצליח לשמוע).

הפרספקטיבות המנוגדות הללו קיימות לאורך כל האירוע שמתפתח: הקצין לא צועק, רוב הזמן מדבר בנימוס, מקשיב. ודאי לא מפעיל כוח פיזי. מבחינתו הוא מתנהג בנימוס. אבל הוא פולש. חודר עם הנשק שלו לשטח פרטי של אנשים שלא רוצים אותו בנוכחותם. מנסה לשבש את מעשיהם.
וכמובן, ה"אני מתנהג בסבלנות שלו" היא גם סוג של איום שבעצם אינו מנומס כלל: אם הסבלנות תיגמר אז ….

איזה רושם נשאר אצל הצופה? האם הנימוס הגלוי והברור מסתיר לחלוטין את האלימות שנמצאת ברובד חבוי יותר? איזה רושם נוצר אצל הצופה הישראלי שרואה את עצמו או את עצמה בתור הקצין?

הקצין ניגש אלי ואל שאר הישראלים כדי להראות לנו שהוצא צו שטח צבאי סגור לאדמות הכפר. הוא שואל למה אנחנו מצלמים. אני מסביר לו לו שהמון אנשים ראו את הוידאו מהשבוע שעבר ולא הצליחו להבין למה הצבא מנסה למנוע מחאה לא אלימה שלא גורמת שום הפרעה.

על הקצין זה לא עושה רושם. להפתעתי הוא טוען שהפרתי צו שטח צבאי סגור ואומר שאני מעוכב. אבל אני לא ראיתי שום צו ולא הפרתי שום הוראה של החיילים. לכן אני חושב שהוא סתם מנסה להפחיד אותי. ואז הוא אומר לי "אתה אומר לאנשים הללו לבוא להפגין". אני המום מהטענה. מה, ככה חושבים בצבא? שפלסטינים אינם מחליטים על ענייניהם בעצמם? שאין להם את היכולת להתארגן לבד? הצבא כל כך מזלזל בתושבי דיר איסתיא שחושבים שם שישראלי (אני!) יכול לבוא ולהפעיל אותם? (הסאונד לא כל כך טוב אבל אם תגבירו תוכלו לשמוע את הקצין אומר שאני המארגן ואותי עונה לו).

התושבים מתאספים סביבנו ומתחילים להסביר על מה המחאה. אחד מתאר את מאות הדונם שהגישה אליהן נחסמה. "לא הצלחתי לחרוש את האדמה שלי השנה", הוא אומר. "אנחנו מגיעים לכאן בצורה לא אלימה ובסך הכל רוצים להגיע לאדמות שלנו". אחר ממשיך באנגלית "פיתחו את החסימות ולא נבוא למחות פה". "הבטיחו לנו ששלוש דרכים ישארו פתוחות אבל פתחו רק דרך אחת. אנחנו לא פה בשביל לעשות בעיות".

לזכותו של הקצין, הוא מקשיב. הוא מנסה לענות אבל פעם אחר פעם הטיעונים של התושבים מוכיחים שאין לו מענה טוב. החיילים שעם הקצין שומעים את הדברים. אני מאוד שמח על הסיטואציה. האם החיילים הללו הקשיבו פעם לפלסטיני מדבר על זכויותיו שנפגעו, מתאר להם כיצד המשימה שנשלחו אליה היא חסרת כל הצדקה?

הקצין פונה אלי ושואל "הם מבינים שהמעקה הוא ענין בטיחותי" (הדרכים החקלאיות נחסמו בגלל מעקה שהוקם לפני שנה וחצי לאורך הכביש שמשרת את ההתנחלויות ושמפריד בין הכפר לאלפי דונם של כרמי זיתים). הנה שוב, גם אחרי שהוא לכאורה הקשיב ושמע אותם הוא ממשיך לפנות אלי כמי שמייצג אותם, כאילו שאין להם היכולת לדבר בשם עצמם (הרגע הוא ראה שכן). אני מבקש שישאל אותם אבל הוא מתעקש שהוא הפנה את השאלה אלי. אני מתרגם את השאלה שלו לערבית כדי שהם יענו. הם מיד מתקוממים על השאלה "אתם פתרתם את הבעיה שלכם עם הבטיחות אבל לא אכפת לכם מהבעיה שלנו".

בין נימוס לפוגענות

אם שוכחים את הסיטואציה המלאה, את הנשק ואת הפגיעה בזכויות בסיסיות, הוידאו הזה יכול להיות דוגמא מעוררת השראה לאי אלימות: אני מסביר את עמדתי בצורה מכבדת, בעיקר הפלסטינים מדברים על העוול שנעשה להם ולמרות הכעס אינם מדברים בצורה פוגענית. גם הקצין מתנהג בצורה מאוד רגועה, כאילו כשווה אל שווים.

הוא הקשיב לאנשים, לא העליב ולא צעק. זה ראוי להערכה אבל נימוס אינו יכול להיות תחליף לזכות המחאה, לחופש התנועה וליכולת להתפרנס מהכרמים שהגישה אליהם נחסמה. בכל מקרה, חשתי הערכה להתנהגות של הקצין, הרי לא הוא מחליט אם לחסום או לפתוח את הדרכים החקלאיות.

לאט לאט גילינו שגם מאחורי הנימוס יש מניפולציה: הקצין לעג לצלם שלנו כמה פעמים. ובדקה 1:15 (בוידאו למעלה) הוא לוחץ את היד לאחד המוחים ואומר למי שמצלם אותו "מצלמים. בסדר. אני לא אעשה משהו שתוכלו להשתמש בו. תאמין לי". מבחינתו, כל עוד הוא מדבר בצורה רגועה ומקשיב בנימוס, מה שנצלם יהיה חסר ערך.

ואז רצו לעצור אותי

נשאלת השאלה האם הצופה יכולה להעריך את ההתנהגות של הקצין ובו בזמן לקלוט את האלימות שהמדינה – קצינים בכירים, ראשי ההתנחלויות באזור ופוליטיקאים – מפעילה כאן: מניעת הגישה לאדמות, הענישה נגד המוחים, הניסיונות למנוע מאתנו להגיע וכמובן האיסור על קיום המחאה. כעת הם מתחבאים מאחורי הקצין הזה, שולחים אותו לשטח שיתמודד עם הבעיה שהם יצרו ושרק הם יכולים לפתור.

כך, הקצין הוא חלק מהאלימות הזו והיום הוא זה שמוציא אותה לפועל גם אם בצורה מנומסת (אם אפשר לכנות אלימות בשם תואר מנומסת).

ואז קיבלנו דוגמא מוחשית לאיך הנימוס וההתנהגות הרגועה הם מסווה למשהו אחר לגמרי.

המחאה הסתיימה והאנשים תחילו לחזור לכיוון הכפר. אני ושאר הישראלים התעכבנו כדי להגיד לקצין שאנחנו מעריכים את ההתנהגות שלו ושעכשיו ששמע במו אזניו על מה המחאה אולי יסביר למפקדים שלו שיחדלו מההצקות.

בתגובה הוא שוב טען שהפרתי צו שטח צבאי סגור והודיע שאני מעוכב.
דווקא החלק הזה לא מצולם. מכיוון שהקצין ביקש כמה פעמים שנפסיק לצלם, ומאחר שהערכנו את ההתנהגות שלו החלטנו להיענות לבקשה שלו. בעצם, הוא ניצל את האמון שלנו בו. הנה התיאור המילולי של מה שהתרחש:

אני אמרתי שהוא יודע שהגעתי לשטח בלי שראיתי כל צו ולכן אי אפשר לטעון שבצעתי עבירה כלשהי. רק לפני 20 דקות הוא הראה לי את הצו וגם אז הוא ניהל איתי שיחה ארוכה כך שלא סירבתי לשום הנחיה שלו לעזוב את המקום (כי פשוט לא היתה כזו). אבל הוא חזר ואמר שאני מעוכב. הוא דיבר בטלפון ואני הבנתי ששוטרים בדרך אלינו בשביל לעצור אותי.

הקצין ידע היטב שאין שום עילה למעצר שלי. בכלל, כמוני היו כאן עוד עשרות אנשים. אם אותי צריך לעצור אז למה אין לו בעיה עם כל האחרים? אבל זה קורה הרבה בשטחים: הצבא מסמן מישהו וזהו. הבנתי, שהוא קיבל הנחיה לעצור אותי גם בלי סיבה וזאת כדי שאפשר יהיה להוציא לי צו הרחקה שימנע את הגעתי לכפר בתקופה הקרובה.
עכשיו כמה דברים מוזרים התחברו: הבנתי למה הצבא התאמץ כל כך עם צווי שטח צבאי סגור לשלושה כפרים כדי למנוע את הגעתנו. ונזכרתי באמירה ההזויה של הקצין שאמר לי "אתה מארגן את ההפגנות".
אז הנה, גם אני הישראלי (פעיל השמאל) הופך לאיום שכדי להסיר אותו מהדרך מותר להשתמש באמצעים לא כשרים. טעימה קטנה ממה שהפלסטיני הממוצע טועם דרך קבע.

ובדיוק אז חזרו אלינו החברים הפלסטינים. הם הבינו שמשהו קורה וחזרו כדי להגן עלי. זה היה כל כך מרגש לראות אותם מגיעים ונעמדים בשקט סביבנו. אחד מהם נעמד ביני לבין הקצין: "אלו האורחים שלי ואני לא מוכן שתפגע באורחים שלי" ודחף אותי אחורה הרחק מהקצין.

רק לפני 15 דקות הקצין טען שהאנשים הללו אינם יכולים לקבל החלטות עבור עצמם ובעצם נשמעים להוראות שלי אם ואיך לקיים את המחאה. הסיום הזה היה המחשה כל כך ברורה מי בעל הבית האמתי כאן – לא החיילים עם הנשק שלהם, לא הפעילים הישראלים עם זכויות היתר שלנו, אלא תושבי הכפר. זו אדמתם, זה ביתם, אלו חייהם.

את ההליכה חזרה לכפר עשיתי בשקט, מוקף בתוך בועה. בהתחלה הייתי בעיקר נרעש מזה שהצבא חושב שתושבי הכפר אינם מחליטים בעצמם על מה ומתי למחות, שמישהו מבחוץ (אני!) יכול להחליט בשבילם. אבל לאט לאט זה התחלף בהתרגשות גדולה מהסולידריות שהופגנה כלפי. בשלב מסוים הקצין שאל אותי למה אני מגיע למחאות ועניתי לו "יש כאן אחים שלי. באתי לעמוד לצידם".

כשהאח שלי מהכפר דחף אותי הרחק מהקצין הרגשתי את הכוח של האיש הזה שמבוגר ממני ביותר מעשר שנים ושבריאותו אינה טובה. הרגשתי את כבוד האדם שלו שאינו ניתן לריסוק גם תחת האלימות המזלזלת של הכיבוש. והרגשתי את הלב שלו ואת הלב שלי ממשיכים להתחבר.

ביום ששי הקרוב נעמוד שוב לצד השותפים שלנו בדיר איסתיא. אני מתלבט האם נכון שאבוא כשברור שהצבא יגיע נחוש יותר לעצור אותי. לך הקורא/ת אני ממליץ מאוד לבוא (להצטרפות כיתבו לנו): בשביל מה שתלמדי שם, בשביל התרחבות הלב שתרוויחי, בשביל אקט קטן של פעולה נכונה.