מסיקים בצל האלימות – שלושה דיווחים מהשבוע שעבר

שורה של חיילים חוסמים את הדרך בכפר תורמוס עיא

בסופי השבוע האחרונים נהנינו מימי מסיק נהדרים בדיר איסתיא ובולאג'ה.
מכיוון שאלו ימי מסיק ללא סכנה של עימות אנשים רבים יכולים להשתתף בהם והכי משמח זה המשפחות שמגיעות עם ילדיהן.

אבל במהלך השבוע שעבר גם יצאנו שלוש פעמים למקומות שבהם המסיקים משובשים בגלל אלימות של מתנחלים, חיילים והמדינה.

לפני שנספר על ימי המסיק הללו – אפשר כבר להזמין שמן זית טרי מהמסיק החדש וכמובן גם זיתים, סבון וזעתר. טופס ההזמנה כאן (המחירים מופיעים בטופס).

מסיק בבורקין (מבוסס על דיווחים של אבנר, מיכל וגיל שהיו שם)

ביום שני התלווינו אל משפחת סמרה שהמטע שלה מוקף כיום בהתנחלות ברוכין. פעמים רבות התנחלויות כולאות בתוך שטחן קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית ועל בעלי הקרקע נאסר להגיע אליהן.
משפחת סמרה האמינה שעלה בידה לתאם תאריך שבו הצבא מתיר לה למסוק את הזיתים במטע שלה, ובתאריך שנקבע הגענו עם בני המשפחה אל שער ההתנחלות.

כגודל הציפייה של המשפחה כך גם היה גודל האכזבה. למרות התיאום הם לא יוכלו להיכנס. למה? כי חסר מסמך, כי בלי המסמך הצבא והמתנחלים יכולים לטעון שהמשפחה אינה בעלת הקרקע. העברנו עם בני המשפחה כמה שעות מתסכלות בשער ההתנחלות – מתדיינים עם החיילים, מקווים שבכל זאת אפשר יהיה להבקיע את התירוץ הבירוקרטי. ללא הועיל.

מאז הקמת ההתנחלות במשך שנים נמנע מהמשפחה להגיע למטע שלה. לפני שנתיים ליווינו את בני המשפחה אל המטע. הצלחנו לעשות זאת בלי תיאום ובלי הפרעה והם חזרו למסוק. היה מכמיר לב לראות את העצים המוזנחים בשל היעדר טיפול ואת ההתרגשות של שני האחים והאמא הקשישה שלהם על החזרה למטע שממנו גורשו אחרי שנים.

החאג'ה סמרה מוסקת במטע שהיא מסולקת ממנו בגלל ההתנחלות ברוכין (צילום אייל)

בשנה שעברה חזרנו עם המשפחה למטע אולם גורשנו – המשפחה ואנחנו – בידי חיילים שאמרו שאם המשפחה רוצה למסוק את העצים שלה עליה לתאם זאת עם הצבא.
בלית ברירה המשפחה פנתה וביקשה תיאום תאריכים למסיק ובשבוע שעבר הצטרפנו אליה בתאריך שהצבא קבע. אבל למרות התיאום כניסתם סורבה וגם השנה לא יכלו למסוק.

מסיק בכפר קליל (כתבה שלומית)

בשבת נעננו לקריאה להגיע למסוק בכפר קליל שהמאחז גבעת רונן וההתנחלות הר ברכה נמצאים ליד המטעים שלו. החקלאים הפלסטינים סובלים מהתנכלויות מצד המתנחלים – גניבת הזיתים או לעיתים שריפת עצים ולא פעם מאלימות פיזית.  במקום למנוע את מעשי העבריינות הללו הפתרון של הצבא הוא לאסור על בעלי האדמות הפלסטינים להגיע למטעים לאורך רוב השנה. הצבא הודיע שבשבת אפשר יהיה למסוק במטעים וביחד עם קבוצות אחרות התארגנו כדי להצטרף אל החקלאים – אם נהיה הרבה אנשים אפשר יהיה להספיק להשלים את המסיק למרות הזמן המועט שהצבא הקציב לו.

המאחז גבעת רונן אינו חוקי אפילו לפי החוק הישראלי. הוא נבנה בצמוד לשטחים החקלאיים של כפר קליל. הקווים הדומים מקיפים שטחים חקלאיים שהצבא אוסר על בעלי הקרקע הפלסטינים להיכנס אליהם לאורך רוב רובה של השנה. בשטחים המוקפים בקו כחול הצבא רק "ממליץ" לבעלי הקרקע לא להיכנס בלי תיאום. במקום שהצבא והמשטרה ימנעו את אלימות של המתנחלים באזור הם מגרשים חקלאים פלסטינים מאדמותיהם.

ידענו שבשל התיאום עם הצבא יהיו שם חיילים כדי למנוע חיכוך עם ההתנחלויות הסמוכות. 
הגענו קבוצה גדולה של פעילים מקבוצות שונות. היה פותח לב לראות כל כך הרבה א/נשים שמוצאים לנכון ביום המנוחה שלהם לקום ולתת יד ולפעול כנגד העוולות ולמרות האלימות ההולכת וגוברת גם כלפי פעילי (שמאל) שלום.

נסענו לכיוון כפר קליל. כשהתקרבנו אל שטחי המטעים, מחסום צבאי חיכה לנו ועצר אותנו מלהתקדם. השטח הוכרז כ"שטח צבאי סגור", הצבא אפשר לחקלאים הפלסטינים לעבוד אך מנע מפעילים הישראלים כניסה. הקצין האחראי טען שהצבא מאפשר לפלסטינים למסוק כל עוד הם צריכים, למרות שכרגע ניתן להם אישור רק ליומיים – בהחלט זמן שאינו מספיק למשפחה אחת למסוק בשטח כל כך גדול.

מדוע בעצם נאסר על ישראלים להצטרף ולסייע? אפשר לשער שמתנחלים דרשו זאת והצבא כמו בפעמים רבות אחרות שיתף איתם פעולה.

עבורנו זו היתה דוגמא קטנה לכמה חסרי וודאות ומלאי הגבלות חיי היום יום של פלסטינים. הצבא בכל רגע יכול להכריז על אזור כ"שטח צבאי סגור" בדרך כלל גם ללא מתן מעבר לפלסטינים. עבודה בשטח הפרטי שלהם מחייבת הליכים בירוקרטיים, לעיתים ארוכים מייגעים.

למורת ליבנו, נאלצנו לעזוב את המקום.  אנו מכירים ויודעים כמה המשפחה הזו זקוקה לידים עובדות שיעזרו במסיק ויש להספיק לפני שהפרי מתחיל להתייבש וליפול. בירכתי בלבי שאכן יאפשרו להם למסוק כפי שהובטח.

לשמחתנו יכולנו להצטרף לחברינו שמסקו בדיר איסתיא, כרגיל שם היום עבר בנעימים, עבודה, שיח, בדיחות, אכילה משותפת ומנוחה בצל העצים.

מסיק בתורמוס עיא (כתבה גיתית)

ביום שלישי הצטרפנו לחקלאים בכפר תורמוס עיא (בין רמאללה ושכם) שיצאו למסוק במטעים שמעליהם נמצאים כמה מאחזים. השעה הראשונה עברה בנעימים.

תחילת הבוקר עברה במסיק נעים – הבתים של מאחז "גאולת ציון" נמצאים במעלה הגבעה (צילום – אביב).

ואז הבחנו שמתרחש משהו כ-200 מטרים מאיתנו היכן שחקלאים אחרים עסקו במסיק. תחילה שמענו צעקות ואז היתמר עשן סמיך. בדיעבד התברר שמתנחלים שירדו מהמאחז הציתו שני כלי רכב של המוסקים.

אחד מכלי הרכב שהוצתו (צילום – אביב)

יש רגע שנותר בי כתמונה קפואה: נער כבן 15 (כך נדמה לי) רץ לקראתנו, בד שחור מכסה את פניו, הוא אוחז בידיו משהו (אבן?). ידו מונפת בתנועה מאיימת.
אחר כך הייתה תנועה מהירה: הוא ועשרה צעירים שרצים איתו מתקרבים ואנחנו, יחד עם המשפחה הפלסטינית (סבתא, נשים וגברים, ילדים) חפצי חיים, נכנסים למכוניות ושועטים משם אל מקום בטוח.

רגע אחרי עלה בי בעיקר צער עמוק. הצער הזה מפתיע, בעיקר בהיעדר הכעס שבו. הנסיבות מאפשרות לי להיות אמא: איפה ההורים של הנערים הללו? הם לא דואגים?  מי שולח  נערים עם בקבוקי תבערה להבעיר מכוניות, לזרוק אבנים, לפגוע בא.נשים? ראשי קופץ לאותם צעירים שעמדו מעל הגר גפן ושברו את גופה במכות אבן.  מה מרגיש נער שכוח ההרס שבידיו אינו מוגבל? שאף אחד אינו עוצר בעדו?  מחשבותי נודדות לבתי שנמצאת עכשיו בבית הספר. מוגנת, כך אני מקווה.

יכול להיות שהיעדר הכעס הוא תולדה של תנאים ונסיבות: מה היה קורה אם היינו מתעכבים עוד רגע, אם מישהו היה נפגע, אם אבן היתה מוטחת ופוגעת בגוף – האם גם אז?

נמלטנו מהמקום. וכרבע שעה מאוחר יותר כבר חזרנו אליו. נאמר לנו שכבר בטוח ובחרנו לסמוך על מי שמסר את המידע. בדיעבד, החזרה הזו היתה חשובה.

כששבנו לשטח, הצעירים שתקפו כבר חזרו למעלה למאחז (קרוואנים על ראש גבעה). חיילים וחיילות צעירים מאד עמדו מחוייכים בשורה, חסמו את שביל העפר בו ירדו נערי הפרעות. אחרי חצי שעה נוספת של התדיינות הם איפשרו לבעלי הקרקע לחזור למטעים ואנחנו חזרנו איתם.

תיקון לא תמיד אפשרי. כשהוא מתאפשר יש בכך שמחה. שמחה וביסוס מחדש של אמון. הסיפור של היום היחיד הזה לא הסתיים בתחושת חוסר אונים אל מול מעשה אלים, אלא בשיבה בטוחה אל המעשה המיטיב: מעשה משותף דרכו ובאמצעותו נשזרים ומתהווים חוטים של ידידות, אנושיות וגורל. זו חוויה עדינה ומיוחדת (גם אם אין בה כל הבטחה לבאות). 

הכל כאן מתעתע מאד. רגע אחד החיילים שומרים על הפלסטינים המוסקים. ברגע אחר הם …
רגע אחד סכנה מוחשית וממשית. רגע אחר כך, פלסטינים וישראלית עובדים יחד בשמחה פשוטה. שמחת מסיק. שפעת האדמה ותנובתה. שפעת הלבבות. ללא הרבה מילים. אין בהן צורך.

בערב אקרא ידיעה: הצבא הפריד בין מתנחלים ופלסטינים שהתעמתו. כוחות הטשטוש. מחיקון האמת. לפעמים (לא תמיד) כואב יותר מהאירועים עצמם.

————
אלו שלושה מסיקים שהשתתפנו בהם בשבוע שעבר. על מניעת המסיק של המשפחה בברוקין וההחלטה של הצבא לא לאפשר לישראלים לסייע למסיק בכפר קליל התקשורת כלל לא דיווחה. על התקיפה האלימה בתורמוס עיא היו מעט דיווחים (כשבערוצי תקשורת ימניים האירוע תואר כ"התפרעות של מחבלים פלסטינים").

במקביל הגענו גם למסיקים הנעימים והבטוחים בדיר איסתיא ובולאג'ה. נהיה שוב בשני הכפרים בשבת הקרובה (5 בנובמבר), ככל הנראה לפעם אחרונה במסיק השנה.
אפשר להצטרף – למסיק בדיר איסתיא ניפגש בשבת בשעה 7:00 בתחנת הרכבת ראש העין צפון. נהיה שם בחזרה בשעה 16:30. למסיק בולאג'ה ניפגש בירושלים בשעה 7:00 ונהיה בחזרה בעיר בשעה 16:30.
פרטים מלאים כולל סיוע בטרמפ נשלח למי שיירשמו בטופס ההרשמה.

שמן זית, זיתים, סבון ועוד אפשר להזמין דרכנו. גם זו דרך לתמוך בחקלאים.
ובכל שאלה אפשר לכתוב אלינו

שפע המסיק בדיר איסתיא (צילום – גיא)

 

בסיום יום מסיק בצד הישראלי של גדר ההפרדה בולאג'ה (צילום – אביב)