לא מסיק בפרעתא

חיילים ורכז הביטחון של חוות גלעד מעכבים את המוסקים בפרעתא

בשנים האחרונות אנחנו מגיעים למסוק גם עם משפחת סלאח בכפר פרעתא. 
גם השבוע התארגנו כדי לעשות זאת אבל זה לא עלה יפה.
שגיא מספר על מה שהיה.

כתיבה: שגיא

07:45
כל הטרקטורים, האנשים ואנחנו עומדים מול המחסום ומחכים.

21.11.2022 יום שני עד יום חמישי, 08:00-16:30  – ארבע ימים בלבד בשלהי המסיק. אלו הימים היחידים שהצבא אישר למשפחות מהכפר הקטן פרעתא להיכנס לשטחים שלהן ולמסוק את מאות עצי הזית שלהם.

מאז שהוקם שם המאחז הלא חוקי חוות גלעד לפני יותר מ-20 שנים אירעו אינספור מקרים של השחתת עצי זית ותקיפות אלימות מאד של חקלאים. לכך מצטרפת גם המדינה: במקום לפעול נגד התוקפים היא אוסרת לאורך כל השנה כמעט על בעלי האדמות הפלסטינים להגיע לשטחים החקלאיים שהמאחז צמוד אליהם.

לא ידענו כמה יבול יש מכיוון שמאז חודש מאי הצבא לא אישר לאברהים להגיע לשטח שלו ולראות מה המצב אבל שיערנו שגם שם יהיה יבול רב. יש שנה ברוכה וענפי הזית, סמל השלום, עמוסים בפרי כמעט בכל המקומות משני צידי הקו הירוק.

עונת המסיק התחילה לפני יותר מחודש. אבל הצבא קבע תאריך מאוחר מאד שבו הוא מתיר לחקלאי פרעתא להגיע למטעים. כל הבקשות להקדים את התאריך סורבו.

החיילים בצד השני של המחסום מסתודדים עם רכז הביטחון של  חוות גלעד ואז באים ומודיעים לנו, היהודים, שרק לפלסטינים מותר לעבור את המחסום. לכל מי שיש  תעודת זהות כחולה אסור  לעבור ואסור לעזור למסוק את הזיתים.
זה "חוק חדש" שיצא אתמול בלילה. חייל אחד מסביר שזה מה שאמר להם הרבש"צ של המאחז. חייל אחר אומר שזו הוראה של המפקדים.

אני מסתכל עליו, על איש הביטחון הזה. לבוש חולצה בצבע בורדו. זה שנמצא בצד שאסור לי לעבור אליו. זה שמחזיק בידו רובה M16  ובכיסו או אולי בביתו שאני מניח שנמצא במאחז הלו חוקי, נמצאת לה תעודת הזהות הכחולה, כמו שלי. זה שמנהל את כל ההצגה ושולט ביד רמה על כל מה שקורה בסיטואציה.
אני מרגיש את הכעס גואה בי, את חוסר האונים ואת עוצמת הקול שלי מתגברת בשיח החרשים עם החילים.

אביב מגיע ואומר לי בעדינות שכדאי שנתרחק בשביל שלא יתפתח משהו ואז גם למשפחות הפלסטיניות לא יתנו להיכנס.

אנחנו, יושבים לבד כמה עשרות מטרים מהמחסום , זה שמפריד בין שני שטחים פלסטינים. כמה מאיתנו מנסים להתקשר – אל ח"כ עופר כסיף, אל מספרי טלפון של יחידות צבאיות שהחיילים אמרו שעלינו לדבר איתן. החיילות בצד השני של קו הטלפון מסרבות – מי בנימוס ומי בגסות רוח – לדבר איתנו., אני מנסה להפעיל את החיבור האנושי שיש לי עם חברים מתקופת שרותי הצבאי ביחידה מובחרת. אבל עוד לפני שהתשובה השלילית מגיעה (מסתבר שהאיסור על כניסתנו הוא בהוראה של הסמח"ט)  מגיעה הבשורה הקשה מאברהים. הוא מתקשר ומספר בעצב שכל הזיתים נגנבו. במטע נשארו רק שרידים של ענפים שבורים, מקלות, דליים וזיתים ירוקים שחמקו מעיניהם וידהם של אדוני הארץ האסורה שמעבר למחסום.

אפשר לשער שהגנבים הגיעו מהמאחז. מי שאיפשר את השוד הוא הצבא שאסר על בעלי הקרקע להגיע למטע מוקדם יותר אבל לא מנע מהעבריינים לעשות במטע כרצונם.

אנחנו נוסעים לכפר בורין לעזור לבשאר שמאוים באופן יומיומי על ידי מתנחלים מהמאחז גבעת רונן שנמצא מעל המטע שלו. אצלו אנחנו בונים יחד טרסה בין עצי הזית שליד הבית שלו.

בשאר ושגיא דחוס

אחרי ארוחת צהרים נפלאה שהכינה אשתו מנאל ואחרי שאנחנו עולים על גג הבית ובשאר מראה לנו להיכן מגיעים המתנחלים לעתים תכופות ומתקיפים את  בית המשפחה עם אבנים, איומים שיעשו להם את מה שעשו למשפחת דואבשה ואחרי שהוא משמיע לנו את העזקה מחרישת האוזנים שהתקין בשביל לקרוא לעזרה בזמן התקפה שכזו, אנחנו נפרדים לשלום.

אני נוסע אל פרעתא, חוזר לביתו של איברהים ומנצל את הזמן לשינה קצרה תחת אחד מעצי הזית . אני מתעורר עם צינת הערב שיורד וקולות הטרקטור שמגיע.

בארוחת הערב המשפחתית אני שומע על עוד מבנה חדש שמתנחלים הקימו על השטח של המשפחה, על מתנחלים שהגיעו והחלו להתגרות במשפחה בעוד החילים שאמורים למנוע הפרעות לא טרחו לזוז ממקומם ולעצור את ההצקה, על המשטרה שהבטיחה להגיע ולא הגיעה ועל כל העצים שנשדדו, אני שומע והלב מתכווץ.

הייחד המשפחתי, החום, ההומור והצחוקים מאפשרים ללב להתרכך ובדרכי חזרה בסמטאות החשוכות של הכפר על עבר מחסום\מעבר אליהו, זה שמפריד (פחות או יותר) בין השטחים הרשמים של מדינת ישראל לבין אלו שהיא מחזיקה  וכובשת כבר קצת יותר מ-55 שנה אני חושב על החיבורים ועל הקשרים האישים הללו שנוצרו, על ההכרות והשיתוף, על הקבוצה שמגיעה יחד ועל כך שהם אלו  שמרחיבים את הלב ומאפשרים לי להמשיך ולשמור על העשייה החיובית והם גם אלו שלא נותנים לי לשקוע לתוך הייאוש ולחבל גם במעט הזה שאפשר לעשות.

פורסם על ידי

<span dir=rtl>3תגובות ל‘לא מסיק בפרעתא’</span>

  1. מרגש עד עמקי הנשמה
    גזלו זיתים עשקו שטחים ואדמה
    אבל לא הצליחו לגעת בדאהמה…

    איברהים, בשאר, בני המשפחה, שגיא ואביב – תודה על השראה גדולה, איפוק נדיר, דבקות בטוב,באיזון, באהבה ונתינה, שאינם מובנים מאליו.

  2. מחריד ומעורר חימה.
    כל הכבוד למי שמצליחים לשמור על אופטימיות; וכל הכבוד לאיברהים ומשפחתו ואנשים כמוהו שדבקים באדמתם, ומצליחים לא לפתח שנאה כלפי כלל הישראלים, בוודאי גם בזכות אנשים כמוכם, שמגיעים מתוך רצון אמיתי לעשות טוב ולעזור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s