לתרגל מדיטציה בפלסטין תחת הכיבוש – ראיון עם עיסא סוּף

"אני לא יודע אם בחיים תחת כיבוש אפשר לצפות מאנשים להרגיש כמוני. אבל באופן אישי אני מרגיש חופש מוחלט. אני תמיד חופשי מבפנים … אולי זה בזכות האמונה שלי באלוהים … זה ממלא אותי בחופש אפילו תחת הכיבוש". (מתוך הראיון עם עיסא)

את עיסא סוּף פגשנו לראשונה לפני מספר שנים כשישראל הרסה שני בתים בכפר שלו, חארס. מאז פגשנו אותו מדי פעם בהפגנות ואירועים שונים. כשהכרנו אותו יותר למדנו שמאז שנת 2003 הוא מתרגל מדיטציה במסורת של טיך נהאת האן. עיסא הוא איש רב פעלים: הוא פעיל פוליטי שהיה עד לפני שנה יו"ר סניף הפתח בכפר שלו. הוא פעיל זכויות אדם שמהווה כתובת לפעילים ישראלים וזרים שמגיעים לאזור. והוא גם מביא את תרגול המדיטציה לחברה הפלסטינית דרך ימי תרגול ורטריטים שהוא מארגן.
נפגשנו לשוחח איתו על העשייה שלו. על מדיטציה ואסלאם, על אלימות ושקט, חופש וכיבוש, ישראלים ופלסטינים.

דמ"ח: איך התחלת לתרגל מדיטציה?
חברה ישראלית חשבה שזה יכול מאוד להועיל לי. היא ניגשה לעניין בהיסוס כי אני אדם דתי ומאחר שמדיטציה היא חלק מהבודהיזם היא חשבה שאולי אסרב. אבל ההצעה שלה דיברה אלי. אמרתי לה שכבר עשיתי מדיטציה בדרכים אחרות: למשל, הייתי יוצא להרים וצועק, מוציא את כל הכעס החוצה ומשחרר אותו. נהגתי גם לשבת בשקט לפרק זמן, נגיד חצי שעה. באותה תקופה לא ידעתי דבר על בודהיזם או על מדיטציה. זה משהו שהגעתי אליו לבד, פשוט לשבת בשקט.

בהתחלה, החברים והמשפחה שלי לא ידעו איך להתייחס לזה. הם לא הבינו מה פתאום אני יושב ככה בשקט כשהם אתי בבית. הם חשבו שאני בהלם או מיואש בגלל שהחיים שלי השתנו בצורה כה חריפה אחרי הפציעה שלי. אבל לאט לאט הם זיהו שזה משהו שעושה לי טוב.

המדיטציה היא חלק מהתרבות המוסלמית שלי. יש חלקים רבים בקוראן שמדברים על מדיטציה. אולי הביטוי הנכון הוא מחשבה עמוקה/הרהור עמוק (contemplation) על כל הבריאה: ההרים, השמיים, הארץ, המים, הכל … דרך מחשבה עמוקה על הבריאה אתה מקבל דימוי של היוצר של כל הדברים הנהדרים הללו. כל דבר באסלאם מכוון אותך להרהר בכוח של הבורא, של אללה; לחזק את האמונה שלך באללה.

עיסא סוּף

אחרי שהתחלתי ללמוד קצת בודהיזם, בדקתי ואני לא חושב שיש איזושהי אי-הלימה בין האסלאם לבין הבודהיזם. תרגול מדיטציה רק נותן יותר כוח ויותר עומק. מדובר בחיים הטבעיים שלנו בלי שום קונספציה. זה דבר שילדים קטנים מכירים. למשל כשילד כועס או מרגיש מתח הוא באופן טבעי משחרר את כל הכעס והמתח בנשיפה עמוקה. הבודהה לא היה נביא שהביא את דבר האל אבל אני לא מוצא סתירה בין שתי התרבויות.

גם בתפילה עלינו להיות במדיטציה, בצום עלינו להיות במדיטציה, כל אחד מהתרגולים של האסלאם צריך להיות כזה. לצערי, רוקנו את התרגולים הדתיים הללו מהנשמה שלהם ורק שמרנו את הצורה. אני לא יודע אם זה כך גם ביהדות ובנצרות. אם תלך למסגד היום, כל אחד ממהר להתפלל ותוך כדי כך טרוד בעבודה, במשפחה ובעניינים שלו. מסיים וממהר להסתלק. לא זו הדרך. צריך ליצור שקט, מרחב מדיטטיבי עם נשמה, התכוונות, תחושת ביטחון, חופש וחיבור עם אלוהים.

דמ"ח: האיסלאם מאוד חשוב בשבילך.
בהחלט. מי שמכיר את שורשי האסלאם מבין, ובעצם זה כך לגבי כל הדתות. המוסר צמח מתוך הדתות. הדת הביאה לנו את המוסר: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרצוח לא לדכא אחרים… בכל הדתות יש את זה. אנו צריכים להבין את הדת כמיטב יכולתנו ולא להמציא ממנה משהו מעוות כמו דעא"ש או הנצרות הפונדמנטליסיטית.

דמ"ח: הפעם הראשונה שנסעת לכפר שיזף (plum village), המרכז של המורה והנזיר טיך נהאת האן בצרפת, היתה ב-2003?
כן. ב 2003 נסעתי כחלק מקבוצה פלסטינית וקבוצה ישראלית שנסעו לרטריט שנקרא peace by peace. היו אנשים מכל העולם אבל הקבוצות שלנו היו מרכזיות. היינו שם יחד, דיברנו על הכיבוש ועל הצרכים שלנו. וכמובן תרגלנו. התרגול שהכי התחברתי אליו היה זה של נשימה עמוקה. התרגול הזה מביא לי הרפיה ומנוחה. הקבוצה הישראלית והקבוצה הפלסטינית קיבלו הרבה תמיכה מקהילת כפר שיזף והתקווה היתה שזה חלק מהדרך לשלום. אלא שלמרבית הצער הסכסוך ממשיך עם קורבנות רבים משני הצדדים.

אחרי כשנתיים ארגנתי עוד קבוצה פלסטינית שנסעה במקביל לקבוצה של חיילים ישראלים שסירבו לשרת בשטחים הכבושים. הם נסעו לשם וחזרו עם הרבה תקווה.

הקשר שלי עם הנזירים והנזירות בכפר שיזף נמשך וחזרתי לשם לפני שנתיים יחד עם המשפחה שלי. שהינו שם חודש ברטריט קיץ. הילדים שלי חזרו עם צורת חשיבה שונה, הסתכלות אחרת על החיים.

דמ"ח: מה עושים ברטריט שם?
מדיטציה באכילה, מדיטציה בנשימה, מנוחה עמוקה, מקשיבים לשיחות דהרמה. גם התכנית לילדים נפלאה – לשחק יחד עם ילדים מכל העולם, לצייר. היו פעילויות על יחסים בין הורים לילדים והעמקת השקט של ילדים.

דמ"ח: איך אתה מתרגל בבית?
בדרך כלל אני מתרגל לבד. לפעמים אני מציע לילדים ולאשתי להצטרף אלי. לילדים זה קשה להפסיק לשחק בחוץ אבל לפעמים הם מסכימים לבוא לשבת בשקט ולנשום לעומק במדיטציה. בשכם, ברמאללה ובבית לחם יש מרכזים שבהם מתרגלים ואני נוסע לחברים שלי שם ואנחנו יושבים חצי שעה.

דמ"ח: אמרת שמתרגלים מדיטציה בשכם, רמאללה, בית לחם. תרגול המדיטציה מתחיל להיות מוכר בחברה הפלסטינית?
אנחנו בצעדים הראשונים. לאט לאט יותר אנשים מכירים את התרגול ומגיעים לרטריטים שאנחנו מארגנים. ברטריט האחרון שעשינו ברמאללה עם שתי נזירות מכפר שיזף השתתפו 25 אנשים וזה היה נפלא.

כל שנה אני מארגן מחנות קיץ לנוער ואני משלב קצת מדיטציה כדי שהילדים יכירו את התרגול של מנוחה עמוקה. בקיץ האחרון קיימנו מחנה לילדות ולנערות שהשתחררו מהכלא הישראלי. הן התלהבו מהמדיטציה והשקט והתגובות שלהן היו חזקות מאוד. אני מאמין שרבים בחברה הפלסטינית יגיבו כך כשהם יכירו את עולם המדיטציה ויחוו את התועלת שזה מביא.

עיסא ונזירות מכפר שיזף

דמ"ח: ספר על מחנה הקיץ עם הנערות.
כשחזרתי מהביקור בכפר שיזף בקיץ 2015, הנזירות שם תרמו לי 2000 דולר והתחלתי לחשוב מה יתאים לעשות עם הכסף הזה. באותה תקופה התחוללה מלחמה נגד ילדים פלסטינים. ילדים רבים הוצאו להורג במחסומים וליד התנחלויות. [הערה של דמ"ח: באוקטובר 2015, אחרי מספר שבועות שבהם ישראל הטילה הגבלות גורפות על כניסת מוסלמים למסגד אל-אקצא החלו פיגועי דקירה יומיומיים בירושלים. האלימות התפשטה במהירות לרחבי הארץ. באחוז גבוה מהמקרים היו אלו נערים ונערות פלסטינים שהיו מעורבים באירועים האלימים. בחברה הפלסטינית רווחת התחושה שרבים מהתוקפים הוצאו להורג בידי כוחות ביטחון ישראלים שהיו יכולים לעצור אותם אך העדיפו לירות כדי להרוג. בחלק מהמקרים – שהמפורסם בהם הוא הריגתו של עבד אלפתח אלשריף בידי אלאור עזריה – יש תיעוד מצולם שמראה את הדברים. כמו כן, הטענה הפלסטינית היא שבלא מעט מקרים פלסטינים נורו בשל חשד לא מבוסס ומבלי שעשו דבר].

אלו מהם שהיה להם יותר מזל "רק" נעצרו לתקופה של כמה חודשים. כיום יש 300 ילדים פלסטינים, מתחת לגיל 18, בכלא הישראלי. אני הייתי מעורב בסיוע לנערות שנעצרו ונוצרו לי קשרים אישיים עם חלק מהמשפחות.

כך נולד הרעיון למחנה קיץ בשביל נערות שהשתחררו מהכלא הישראלי. יחד עם חברים שעזרו לי הזמנו 20 בנות ומתוכן הגיעו 18. מדובר על ילדות בגילאים 12-16 שהיו עצורות. בחברה המסורתית שלנו לאפשר לבנות לישון מחוץ לבית 3 ימים זה לא דבר פשוט.

דמ"ח: היה שם כנראה צורך מאוד גדול אם הן הסכימו לבוא והמשפחות אישרו להן למרות שזה לא הכי נהוג.
הילדות וגם הילדים שנעצרים הופכים למשהו מאוד מיוחד בעיני המשפחה וגם בעיני החברה הכללית. הן מושפעות מזה וחלקן מתחילות לראות את עצמן כגיבורות מיוחדות. הן נעשות דמויות ציבוריות ויש לזה אפקט פסיכולוגי לא פשוט. לפעמים זה גם משפיע לא טוב על הקשר עם המשפחה שלהן. אדם מבוגר יכול אולי להתמודד עם תשומת הלב הזאת. אבל כשילד או ילדה מרגישים גיבורים רק בגלל שעצרו אותם אני חושב שזה הורג את הילדוּת בפנים. אנחנו לא רוצים שהן ירגישו שהן גיבורות. ביקרתי הרבה משפחות של אסירות משוחררות וראיתי איך זה משפיע על ההתנהגות שלהן. חלקן נעצרו בטעות או בגלל חשד כלשהו בלי שעשו דבר. ביקרתי את המשפחות שלהן ושאלתי את האימהות אם חל שינוי בהתנהגות של הילדות. אמרו לי שהכל השתנה. הרבה מהן נהיו שתלטניות, נותנות לכולם הוראות. זה כאב לי ולכן חשבתי על מחנה כזה.

דמ"ח: זה מענין מה שאתה אומר. מאוד אנושי לתלות את הסבל שלנו בסיבות חיצוניות: בגלל שעשו לי ככה או קרה לי ככה. לעומת זאת, הדהרמה מנחה אותנו להסתכל פנימה ולראות מה הוא הדבר בתוכנו שהוא מקור הסבל שלנו. ועכשיו בתיאור שלך אתה לא מדבר על החוויה הטראומטית של הכליאה או מה שישראל עשתה לאותן ילדות. אתה מתמקד בהתנהגות של הילדות עצמן, ברגשות שלהן וביחס של החברה הפלסטינית אליהן.
בדיוק. למשל, אחת הילדות שפגשתי היתה בת 12 כשהצבא הישראלי עצר אותה. היו לה טענות נגד כל העולם: נגד הישראלים ונגד הפלסטינים. נוצרו אצלה אשליות לגבי עצמה ומה שצופן לה העתיד. היא היתה אחת העצירות הראשונות ולכן כשהיא השתחררה שרים פלסטינים והרבה אנשים אחרים ביקרו אותה ונתנו לה כל מיני הבטחות. זה נטע בה ציפיות שהיא תהיה מישהי מיוחדת. היא שכחה שהיא בסך הכל ילדה בת 12. דיברתי עם חברות שלה שאמרו: "היא מרגישה שהיא יותר שווה מאתנו וכל מה שהיא רוצה חייב לקרות". הבנתי שקורה כאן משהו שחייב לקבל מענה. וכך נולד הרעיון לרטריט.

בתחילת הרטריט הבנות היו מאוד עצורות וביישניות. אולי הן פחדו קצת מהסיטואציה הלא מוכרת. גם לנו היה חשש, לא היינו בטוחים איך זה ילך. נתנו להן להנות מהחופש שלהן. להוריד את החיג'אב, לספר זו לזו על החוויות שלהן ולדבר על איך הן מתמודדות עם כעס. ביום השני הן החלו לדבר בכנות עם המדריכים והמדריכות על מה שהן מרגישות ועל הסבל שלהן. למרות כל תשומת הלב שהן קיבלו מהחברה הפלסטינית, הן נשארו לבדן עם הטראומה שלהן. ברטריט נתנו להן להרגיש שאכפת לנו מהן. אכפת לנו ממה שהן מרגישות ולא רק ממה שהן עשו. זו היתה חוויה מדהימה עבורן וגם עבורי ועבור שאר הצוות. ביום השלישי היה יום של כיף ומשחקים. נפרדנו בהרבה הכרת תודה.

דמ"ח: אז ברטריט הזה היו חלקים שהן יכלו לדבר על החוויות שלהן וחלקים של תרגול מדיטציה. איך המדיטציה עזרה?
אני חושב שהרעיון העיקרי של הרטריט היה להזכיר לנערות שיש בחיים עוד דברים ולא רק כלא והתנגדות לכיבוש. אמרנו להן שאנחנו חוגגים את חזרתן לחיים. מי שחיילים עצרו ולא ירו בה היא בת מזל. החיים הם מתנה מאללה ועלינו לשמור ולהגן עליה. אפילו הסבל שלנו הוא סימן לכך שאנחנו עדיין בחיים. בשבילן רק לדבר בכנות ובאופן חופשי ללא הגבלות היה משחרר מאוד. משחרר מכעס וממתח, מאפשר להירגע ולהרפות. בהתחלה הן דיברו בהיסוס על החוויה של הכלא. אבל בהדרגה, מסיפור לסיפור הדיבור השתחרר ונהיה כן. הן סיפרו על מה שהיה בכלא ועל איך הן מרגישות כעת. ממש אפשר היה לראות איך הפנים שלהן נרגעות וכך גם הגוף שלהן.

משם עברנו למדיטציה בשתיקה והעמקנו את הרגיעה. רגיעה עמוקה. תרגלנו גם מעט יוגה. וגם שיחקנו ובילינו. זה היה תהליך שלם ומבחינתי מושלם. והן עדיין בקשר איתי, מספרות על המחשבות שלהן בעקבות הרטריט. בשבילי זה מסר שצריך לעשות זאת שוב.

דמ"ח: אתה היית איתן במשך שלושת הימים וודאי שמעת סיפורים מלאים בכאב וקושי. זה בטח היה קשה מאוד.
הכרתי באופן חלקי את הסיפורים שלהן. לשמוע אותן מתארות מה קרה ואת הפרטים המלאים על הכאב והסבל שלהן טלטל אותי. השוויתי את המצב של הילדים בחברה שלי למצב של ילדים בחברות אחרות. אני תמיד אומר שאנחנו נאבקים למען זכויות אדם, למען שוויון וקדושת האדם; והנה, אנחנו לא מצליחים ליצור את השוויון הזה. הילדות הללו הן בנות אדם ואנחנו חייבים לכבד את הזכויות שלהן ולאחוז בידיהן ולהראות להן שלחיים יש עוד פנים.

דמ"ח: כששמעת את הסיפורים וזה נשאר בפנים…
עם כל סיפור ששמעתי עלו בי דמעות. שחררתי את עצמי בעזרת נשימות עמוקות. הייתי חייב לשמור את הכוח שלי כדי לתמוך בהן.
אם הן היו רואות איך זה משפיע עלי הן היו חושבות שעברה עליהן טרגדיה נוראה. לכן הייתי צריך לשלוט בעצמי בשבילן. לא נתתי להן לראות את הדמעות שלי כי חשבתי שאני צריך להיות חזק מולן. אבל כשהייתי לבד בחדר וחזרתי אל הסיפורים שלהן הנחתי לדמעות לזרום ולרגשות להתבטא.

דמ"ח: אמרת כמה פעמים שרצית שהילדות יראו שבחיים יש עוד דברים חוץ ממאבק והתנגדות. אבל אתה עצמך אקטיביסט, זה הרבה ממה שאתה עושה. כלומר, המאבק בכיבוש וההתנגדות חשובים לך.
נכון זה חשוב מאוד. אבל יש מגוון דרכים. התנגדות היא גם לדאוג לחינוך של הילדים ולטפח את הילדוּת שלהם. בשביל התנגדות עממית אנחנו צריכים חברה חזקה. וחברה חזקה לא שמה את הילדים שלה בחזית. המקום הנכון לילדים הוא בבית הספר ובחיק המשפחה. עלינו לשים לב לילדים גם כי הם מנהיגי העתיד שלנו. מנהיג שהיו לו בעיות בילדות לא יצליח להיות מנהיג מוצלח. הסברנו להן את זה: "אולי תהיו מנהיגות בעתיד. מישהי תהיה מנהיגת נשים, מישהי מנהיגה חברתית, מישהי מנהיגה פוליטית. לכן עליכן לשים לב לרגשות שלכן, לחיים שלכן. לתת לעצמכן זמן ללמוד, לשחק ולהנות".

דמ"ח: בדהרמה יש הרבה מלים גדולות: התעוררות, חופש, מטהה, אי-נפרדות, אי-אלימות… אידאלים נעלים שנותנים השראה. אבל המציאות של החיים תחת כיבוש היא אולי מאוד מאוד שונה מהמילים הללו. איך אתה מרגיש עם הפער הזה?

אני לא יודע אם בחיים תחת כיבוש אפשר לצפות מאנשים להרגיש כמוני. אבל באופן אישי אני מרגיש חופש מוחלט. אני תמיד חופשי מבפנים. לכן אולי אני לא חש פחד גם כשיש מולי חיילים רבים. מעולם לא חשתי פחד מול חיילים. אולי זה בזכות האמונה שלי באלוהים. אף אדם אינו יכול למנוע את מה שנועד לקרות לי. מה שלא אמור לקרות לא יקרה. אני מאמין בדברים הללו וזה ממלא אותי בחופש אפילו תחת הכיבוש.

זה מצב פנימי. אם אינך חש חופשי בתוך החברה שלך, בבית שלך ובחיים שלך לעולם לא תחוש זאת בחוץ. לחוש חופשי זה תהליך זה לא דבר שקורה בהחלטה של רגע אחד.

דמ"ח: אבל תחת הצבא הישראלי אין חופש. כשחייל משפיל אותך זה מכעיס. כשהורסים בית לשכן שלך או מפקיעים לך אדמות זה מכעיס. הרבה אנשים נאבקים בכיבוש עם ומתוך כעס. אולי אם אתה מדבר על חופש פנימי זה אומר שאנשים לא צריכים לכעוס אפילו כשכל היבט בחיים שלהם מושפע מהכיבוש?
בתרבות שלנו להיות חופשי זה לא לקבל את הדיכוי של עצמך ושל אחרים. למשל אם אני הולך ברחוב ורואה מישהו מכה ילד, בגלל שאני חופשי אני עוצר את המבוגר המכה "עצור. אל תמשיך!". אולי אחבק את הילד וארגיע אותו. בתרבות שלנו אנו אומרים שאנשים שמתנהגים כך הם חופשיים וזו הסיבה שהם לא מתעלמים מעוול שהם רואים. זה גם המקור למעורבות חברתית. יש אנשים שמסתפקים בבועה שלהם, בחיים האישיים שלהם, וחושבים שהבעיות של הכפר ושל החברה הן לא עניינם. לדעתי זו טעות. אני חי בחברה ולכן עלי לשים לב למה שקורה סביבי. אני מחפש חיים טובים לא רק בשבילי אלא בשביל כולם. זה כמובן לא כל כך קל וגם יכול ליצור קשיים.

זה החלק הראשון של התשובה. בנוסף, להיות חופשי אין משמעו שלא חשים כעס. הכיבוש פוגע בחופש שלנו. אפילו אם בחיי הפנימיים אני מלא חופש, כל יום מעכבים אותי במחסום. לפעמים במשך שעות. זה גורם לי לכעוס. אבל בסופו של דבר אני חוזר לעצמי בעזרת נשימה עמוקה. אני מביא את הסבלנות שלי וכשמגיע תורי במחסום, אפילו אם לא עוצרים אותי, אני יכול לבטא את הכעס שלי בלי לצעוק. אני דורש לדבר עם הקצין ולהגיד לו שאנשים סובלים במחסום. אפילו אם הוא לא יקשיב לי אני חייב להגיד לו. לפני כמה ימים במחסום זעתרה אמרתי לחייל שאין סיבה לעכב מאות מכוניות בשביל לבדוק רכב אחד. יש במחסום מספיק מקום בשביל לבדוק את מי שרוצים ולהניח לאחרים לעבור בלי עיכוב. זה מכעיס אותי אבל אני חייב למצוא דרך לבטא את הכעס שלי בצורה טובה. כשהייתי נער לא היתה לי שליטה בכעס שלי. אבל כמבוגר עלי לבחור בדרך נכונה לבטא את הכעס שלי.

מי שבנו נהרג בסכסוך ואינו מסוגל לשלוט בכעס שלו מתחיל לחשוב על נקמה. אולי הוא ייקח נשק, יהרוג שוב וכך הכאב ילך ויתפשט. לכן אני חושב שעלינו ללמד אנשים איך לעבוד עם הכעס שלהם, איך להכיר בו, לכבד אותו, לחבק אותו ולהשתחרר ממנו בדרכים שונות.

הכיבוש גורם לנו כעס. אבל בסופו של דבר אם לא נשלוט בו נגיע לאן שהכיבוש רוצה לשלוח אותנו: למוות. לכן לפעמים אני חושב שרק לחיות כאן, להישאר, להתחתן, לבנות בית ולחיות את החיים זו גם התנגדות. הרי כולם יודעים שהמדיניות של הכיבוש היא ללחוץ את האנשים כדי שיעזבו. חלק מהמאבק שלנו הוא להפוך את החיים ליותר קלים ממה שהכיבוש היה רוצה. אם פונים להתנגדות אלימה התוצאה מאוד ברורה: או מוות או מעצר או גירוש. עלינו לחשוב על דרכים אחרות של התנגדות, דרכים לא אלימות. זאת למרות שאני חושב שישראל תגיב באלימות גם להתנגדות לא אלימה.

דמ"ח: אני חושב על הישראלים שיקראו את הראיון הזה. יקראו שאתה מתרגל מדיטציה, ומביא את התרגול הזה לעוד פלסטינים ואיך שאתה מדבר על חופש. הרבה ישראלים יקראו ויתרגשו מאוד. יקבלו השראה. אולי ירצו לפגוש אותך ולעשות מדיטציה יחד. אולי ירצו לתמוך בעשייה שלך להפצת הדהרמה. האם יש משהו שאתה רוצה שישראלים כאלה ידעו?

כמו שאתה יודע הבית שלי תמיד פתוח לכל אחד ואחת. אין לי בעיה עם אף אדם בגלל דתו, הצבע שלו או הגזע שלו. אני לא אסגור את דלת הבית שלי בפני איש. כפלסטיני אין לי בעיה עם ישראלים. הבעיה שלנו היא עם המדיניות הישראלית שמתעלמת מהזכויות הלאומיות שלנו, מזכויות האדם שלנו.

דמ"ח: אבל אולי האנשים תומכים במדיניות?
כן. זו הנקודה הבאה. העזרה שאנו צריכים מהישראלים היא שיתנגדו למדיניות הזאת. שיתחברו אלינו כדי להתנגד למדיניות הזאת ושנמצא דרך לחיות יחד בשלום. שאם לא כן, אלה שימשיכו להתעלם מהזכויות האנושיות שלנו, יהיו חלק אמתי מהסבל שלנו. אני קורא לישראלים להיות אנשים חיוביים בתוך החברה שלהם. להמשיך לחשוב על כך שהם בני אדם ועליהם לעזור לבני אדם אחרים שסובלים ונמצאים תחת דיכוי.

אפשר ליצור קשרים בין סנגהות ישראליות ופלסטיניות אם מבינים שקשה לנו להפריד בין המצב הפוליטי ובין היחסים האנושיים כי הכל מעורבב בפוליטיקה. אי אפשר להפריד את הרגשות האנושיים ממה שמתחולל בשטח. אנחנו חיים על אותה אדמה, נושמים אותו אוויר ושותים את אותם מים אבל אין לנו את אותן זכויות. זו בושה לחיות בהפרדה כזו בשנת 2017.

אני מכבד ישראלים כבני אדם ואני צריך שהם יכבדו אותי: אני לא אאשים אותך אישית על כל מה שקורה כאן ועל הסבל שלי והכאב של העם שלי. אבל אני מצפה ממך שתבין את הסבל שלי, את הכעס שלי, את הכאב שלי. תבין זאת כישראלי. אני לא אוהב להגיד "אויב שלי"…

דמ"ח: מה היית רוצה שיקרה בשנים הקרובות עם עבודת המדיטציה שלך? איך תרצה שתתפתח?
אני והחברים שלי חושבים על זה יחד. אני רוצה לארגן קבוצות מדיטציה בפלסטין וליצור סנגה אמתית. החברים שלי מאוד תומכים בי ומעודדים אותי ואינשאללה ננסה לגדול ולהתרחב.

דמ"ח: כדאי גם שמי שקורא את השיחה שלנו ידע על הפציעה שלך.
כשפרצה האינתיפאדה השניה אני פעלתי בתנועת המאבק הלא אלים הפלסטיני. בזמן שהאלימות גאתה בגדה המערבית בנינו קשרים עם קבוצות וארגונים ישראלים. ב-15 במאי 2001 שני חיילים פלשו לשכונה שלנו בכפר. כשיצאתי מהבית כדי להזהיר נשים וילדים להיכנס פנימה החיילים ירו בי באש חיה. זה היה כדור דום-דום שהתפוצץ בעמוד השדרה שלי. נפצעתי קשה ומאז אני בכיסא גלגלים.

זה לא השפיע על התפיסות שלי בנוגע לזכויות אדם וגם לא על התקוות שלי לעתיד. בשנת 2003 פרסמתי בעיתון הארץ מאמר שבו הזמנתי את החייל שירה בי לבקר אותי בכפר. אני לא מאשים אותו כי הוא קרבן כמוני. כולנו קרבנות של המדיניות הזו שפוגעת בכולנו.

דמ"ח: תודה עיסא. זו השראה לדבר איתך וזכות גדולה להכיר אותך. אני מאחל שהעשייה הפוליטית והרוחנית שלך תביא עוד ועוד טוב.

מודעות פרסומת

9 תגובות ל-“לתרגל מדיטציה בפלסטין תחת הכיבוש – ראיון עם עיסא סוּף

  1. תודה על ראיון מעורר השראה עם אדם מעורר השראה

  2. הבוקר אני קוראת את הראיון המפעים הזה בפעם השלישית. בכל פעם אני מוצאת בו מחדגש חכמה שמפיכה בי כח ומטווה כיוון ברור. כמספרת לאחרים בכל הכלים שברשותי שואלת אם יש דרך לפרסם את הדברים גם בעיתונות הכללית. אוצר ממש. תודה. תודה!

  3. I apologize, but can type in neither Arabic, nor Hebrew; hence English 🙂 Thank you so much for this interview. I was extremely moved & inspired.

  4. דורית, רני, ברניס – תודה רבה.
    רני, יכול להיות שבאמת כדאי לשלוח את זה לפרסום במקום שפונה לקהל הרחב ומקבל יותר תפוצה. אבל לפני שנעשה את זה, אנחנו רוצים שהרצון להפיץ את הטקסט הזה ידחוף אותנו, אותך ועוד חברים למצוא איך להביא אותו לעיניהם של כמה שיותר אנשים ממעגלי הדהרמה.

  5. מצטרפת לתודות על ראיון מעורר השראה ומחזק את התקווה.

  6. תתתודה רבה על ראיון כנה ומעמיק.
    הבהירות של עיסא והתובנות שלו עצמתיות ומעוררות השראה עצומה.
    מאחלת ומייחלת שחלומותיו ודרכו יתגשמו לטובה במהרה, למען כולנו.
    תודה רבה
    נעמי

  7. קראתי את הראיון והתרגשתי עד דמעות.
    תודה רבה לכם שהבאתם אותו לכאן.
    ניר

  8. מצווה שיחולקו "כלי הנשק" הללו לרוב.
    השראה אמיתית של בן אדם.

  9. וווהה! איזו גדלות נשמה!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s